אני מסתכלת סביב... מקשיבה... כבר 22 שנים פוגשת בני אנוש בקליניקה שהגיעה לאחר ההסבה המקצועית שלי. 22 שנים של דרכים מורכבות, כל אדם הוא פלא בפני עצמו, ׳עולם אינסוף׳, בשפת הקבלה.
כל מסע של אדם נפתח ונפרש, מבקש את החקירה שלו, ההבנות, מה מתבקש, מה פשר אירועים שונים בחייו, מערכות יחסים, ייעוד והגשמה, ועוד.
ואני שמה לב לשינוי שמתרחש בשנים האחרונות, הרבה יותר מורגש לעומת השנים הקודמות: משהו קצת יותר אינטנסיבי, תנועה כאילו-מואצת שמבקשת מהאדם לא לשקוט על שמריו, להישאר עירני במערכות היחסים, במפגשים האנושיים, בשאלות עומק ומשמעות.
זה לא היה כך. משהו אחר היה באוויר - השאלות היו נשאלות, אך היה לכאורה משהו פחות ׳לחוץ׳, פחות מואץ. כיום נדמה ש׳אין הנחות׳: אם אנו לא עושים את ׳העבודה׳ הפנימית, הדברים לא מחזיקים.
במילים אחרות, בלעדי האדם והמודעות הערה שלו, הדרך נתקעת, ולעיתים אף הולכת לאחור, כך נדמה.
אני חוזרת למילותיו של ר׳ שטיינר, אשר דיבר על כך לפני כ-100 שנים:
המתקדש בעידן המודרני צריך להגדיר לפניו כמטרה שלו את הידע של האדם, הוא נקרא ללמוד להכיר את האדם, באופן ישיר, כישות רוחנית.
שטיינר שם במרכז את נחיצות הזמן : ידע-אדם שכל אדם מוזמן, ואף נדרש, להכירו; לא עוד ״זה אני, כפי שאני מכיר אותי, והאחר הוא כזה וכזה״, אלא: ״זה אני, ואני עדיין לא מכיר אותי, וגם לא את זולתי״.
״ידע-אדם״ משמעו - לדעת את עצמי, לדעת את האחר, להכיר את מה שאני לא מכיר ורק חושב שאני מכיר.
זוהי עמדה חדשה שעדיין הולכת ומתבססת, היא עדיין לא איתנה דיה. להכיר את הרוח שבאדם, את דרך ההתפתחות של האדם, משמעות הימצאו כאן, משמעות הקשרים עם האנשים הספציפיים בהם בחר בעולם הרוח כמשפחתו, כחבריו, כקולגות וכו׳ - כל זה הוא שפה חדשה לגמרי, שאיננו בקיאים בה.
אנו יכולים לצטט אותה, לפעמים אף להתלהב ממנה, אך למעשה איננו מכירים אותה. כמו כל שפה, עלינו ללמוד אותה על מנת להסתדר בזמנים הנוכחיים, כי הם מבקשים את השפה החדשה.
איך זה בא לידי ביטוי?
יותר ויותר קונפליקטים בין בני-אנוש, אפילו הקרובים והיקרים ביותר; יותר שאלות-כיוון ואי-שביעות רצון, יותר אתגרים בבחירות להן אנו נדרשים, התמודדויות לא פשוטות עם המצב בעולם (דוגמת תקופת הקורונה, הטכנולוגיה המתעצמת ועוד), מצבים משבריים במישורים השונים, מערכות שכבר אינן רלבנטיות באופן שהן היו (בכלכלה, בפוליטיקה, והרבה מאוד בחינוך), וכך הלאה.
במאמר מכונן אחר שלו, מביא ר׳ שטיינר את התמונה הבאה:
ישנם הרבה אנשים בעלי לב פתוח והבנה טובה למצב האדם המודרני. יש להם טביעת עין טובה והבנה טובה לעובדה – שכבר נראית לעין – שהיחסים הקארמטיים הגיעו למצב משברי, ילדים אינם מבינים עוד את הוריהם והורים אינם מבינים עוד את ילדיהם, אחים ואחיות אינם מבינים יותר זה את זה ואין הבנה הדדית בין אומות.
מוכר, נכון?
אפילו בקצת?
חוויית אי-ההבנה הולכת וגדלה.
יותר ויותר חוויה של ׳לא מבינים אותי׳ - בין אם אלו הם הוריי, אחיי ואחיותיי, ילדיי, חבריי וחברותיי, ועוד.
זה ממשי, זו לא השערה.
אם כך, יש ידע-אדם שנועד לעזור לנו, ידע אדם שמגיע מתורות-סוד, אשר פתוחות לכולנו, ומביאות ידע-אדם חדש, שמדע-הנפש הקיים הוא חשוב אך לא-אחת חלקי ביחס אליו.
אך השיתוף בידע-אדם זה נתקל בהתנגדויות, מטבע הדברים. כך שטיינר:
האם הבחנתם אי פעם כיצד כל הזמן שומעים אנשים אומרים, כאשר עובדות חדשות של ידע מובאות: "ככה אני מסתכל על זה! זוהי נקודת המבט שלי! "והם אומרים את זה כל כך בקלות, מבלי שעברו כל התפתחות מיוחדת של הנפש או הרוח. זה אכן מקובל למדי שלכל אחד יש זכות לבטא את פסק דינו, ולדבר מנקודת המבט של איפה שהוא עומד כרגע. ואנשים אפילו נעלבים עמוקות וכועסים אם מישהו מעז להציע כי יש סוג של ידע אשר להשגתו יש צורך לעבור התפתחות פנימית.
והוא ממשיך:
התנגדות להתקדשות המודרנית היא בלתי נמנעת. התנגדות נוראית תהיה, ללא ספק, להתקדשות החדשה – אולי התנגדות אשר הינה בלתי נתפסת היום, התנגדות אשר תלבש צורה של מעשים ולא של מילים ותבוא לידי ביטוי בניסיונות דרסטיים כדי להפוך את ידע ההתקדשות לבלתי אפשרי ולא נגיש.
ועל אף זאת, זה אפשרי. דווקא ההתנגדויות מעידות על קיומו של ידע-אדם עמוק ומשמעותי לתקופתנו. ודווקא בזכות ההתנגדויות יכול האדם להבין שהן דווקא מבקשות את ההחלטה לא להישמע להן, ועם מעט כוחות רצון, לחפש את הנתיב החדש שהן מסתירות.
זוהי תקוות האדם.
הציטוטים מתוך:
(הספירות הפלנטריות 30.8.1922, GA214)
(כיצד ניתן להתגבר על המצוקה הפסיכולוגית של ימינו GA168)