היפוך של היפוך
ו' סיון תשע"ג –
15.5.13
ארבעה פרקים יש במגילת רות. ארבעה פרקים בלבד, וכמה עומק ותוכן ועוצמה יש בהם. הסיפור מתחיל באלימלך ובאשתו נעמי ולהם שני בנים, כליון ומחלון. הם עוזבים למואב בגלל רעב בארץ. אלימלך נפטר, בניו נישאים לשתי בנות מואב, רות ועורפה. וכמו שצפוי – על פי שמותיהם – גם שני הבנים נפטרים. נעמי נותרת עם שתי כלותיה, ואז מתברר שהמצב בארץ השתפר, והיא מחליטה לחזור. היא מבקשת מהן לשוב לבית הוריהם; עורפה עושה כן, ואילו רות דבקה בה ושבה עמה לארץ. העלילה מובילה אל הרגע שבו נעמי נותנת הנחיה לרות ללכת ולפגוש את בועז, כפוטנציאל לזוגיות עבורה.
בהתאם לשפת המקרא ולרקע המתאים, נדמה שעולה נימה שוביניסטית ביותר מן התיאורים והמניעים המובילים בסיפור. אלא שאם מתבוננים לעומק, מגלים משהו אחר. מגלים את העומק שיש במפגש בין זוג, כשכל אחד מודע למהותו, לאחריותו ולמקומו. אני רואה זאת דרך המפגש הראשון האישי בין רות לבין בועז.
רות מספרת לנעמי כי פגשה בבועז. נעמי שמחה מאוד ומספרת לרות, כי בועז יכול לגאול אותה (זהו הפועל הכתוב), שכן רות היא אלמנה ואין מי שיקים זרע לאחר פטירת בעלה. נעמי, כאמור, מנחה את רות כיצד לנהוג במפגש עם בועז, רות עושה כן, וכך קורה:
ז וַיֹּאכַל בֹּעַז וַיֵּשְׁתְּ וַיִּיטַב לִבּוֹ וַיָּבֹא לִשְׁכַּב בִּקְצֵה הָעֲרֵמָה וַתָּבֹא בַלָּט וַתְּגַל מַרְגְּלֹתָיו וַתִּשְׁכָּב. ח וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיֶּחֱרַד הָאִישׁ וַיִּלָּפֵת וְהִנֵּה אִשָּׁה שֹׁכֶבֶת מַרְגְּלֹתָיו. ט וַיֹּאמֶר מִי-אָתְּ וַתֹּאמֶר אָנֹכִי רוּת אֲמָתֶךָ וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל-אֲמָתְךָ כִּי גֹאֵל אָתָּה. י וַיֹּאמֶר בְּרוּכָה אַתְּ לַיהוָה בִּתִּי הֵיטַבְתְּ חַסְדֵּךְ הָאַחֲרוֹן מִן-הָרִאשׁוֹן לְבִלְתִּי-לֶכֶת אַחֲרֵי הַבַּחוּרִים אִם-דַּל וְאִם-עָשִׁיר. יא וְעַתָּה בִּתִּי אַל-תִּירְאִי כֹּל אֲשֶׁר-תֹּאמְרִי אֶעֱשֶׂה-לָּךְ כִּי יוֹדֵעַ כָּל-שַׁעַר עַמִּי כִּי אֵשֶׁת חַיִל אָתְּ.
היא באה אליו ושוכבת למרגלותיו.
מדרשים שונים עסקו בשאלה – האם העובדה ששכבה למרגלותיו משמעה שהם קיימו יחסים אינטימיים, אם לאו. על פניו, נדמה שלא; נראה שהיא שוכבת למרגלותיו ותו לא, כפי שהמילים עצמן מעידות.
אני סבורה שהם קיימו יחסים אינטימיים, ולא רק לאור המילים "ותגל מרגלותיו", העשויות להתפרש במהות כהיכרות אינטימית ביותר (גילוי של הרגליו; גילוי של מרגליותיו; גילוי בכלל), אלא גם לאור חרדתו של בועז בחצי הלילה. החרדה הזו מלמדת על התפכחות והתעוררות, בעיקר לאחר שסיפרו לנו ש "וייטב ליבו". לא ברור אם השתייה ששתה הייתה לשוכרה או לא, אך די בכך שליבו היה בטוב כדי לרמז על הפתח שנפתח למעשה של חיבור ואיחוד, גם ברמה האינטימית ביותר.
בועז מצטייר כגואל, כזה שבא ואכן מציל את רות, את משפחתה של נעמי, את זכרם של הנפטרים ועוד. אלא שאני קוראת זאת במשמעות העמוקה של גאולה, אשר מתרחשת בכך שיש כאן זיווג עם אישה מואבייה, שלא מבנות ישראל. המשך השושלת של רות ובועז היא הולדת דוד, שהפך להיות דוד המלך, אשר לפי תורת הסוד היהודית הוא מזרע משיחי. במילים אחרות, רות ובועז הניחו את היסודות לתודעה עתידית חדשה באנושות. ורות, כאמור, היא מואבייה. זהו המקום שבו חוצים את גבולות השוני והמחלוקת, גבולות ההפרדה וההבחנה, ומתאחדים. יש רגעים כאלו בחיים, גם ביומיום.
אז בעצם לא ברור מי גואל את מי; בועז גואל את רות, אך באותה מידה היא גואלת אותו, במשמעות של חציית גבולות והפרדות והבחנות כאלו ואחרות של עמים ודיעות, ומביאה את האומץ ליזום את האיחוד מעבר לכל אלו. ויותר מזה, כשהוא מתעורר ונוכח בה בחצי הלילה – זמן סימבולי כשלעצמו, הזמן של יציאת מצרים – ולאחר שהיא מגלה לו את זהותה, הוא מביע את ברכתו, מרגיע אותה ואומר לה, שהוא יעשה לה את כל מה שהיא תאמר, כי אשת חיל היא.
בהפוך על הפוך, שניהם גואלים זה את זה. אין פה ענייני מגדר, משלב מסוים והלאה. יש בני אדם, והמוכנות למפגש.
בועז נחרד, שואל ומברר. ואז הוא לא נרעש, הוא לא מפחד, הוא לא אומר שהיא – למשל – שתלטנית... או חוצפנית... או כזו שרוצה שיעשו רק מה שהיא רוצה; בועז מכיר במהותו, כפי שרות הכירה במהותה ולקחה את הסיכון לבוא אליו ולעורר אותו; בועז יכול היה לדחות אותה – בזעם, למשל – או לבחור לקבל אותה אליו מתוך הכרה במהותו שלו, ותוך תשומת לב למי שעומדת לפניו. היא חצתה את מגבלותיה שלה, הוא חצה את מגבלותיו שלו. כל אחד במאה אחוז שלו. היא נתנה, למרות שהיא אישה שבמהותה היא מקבלת; הוא קיבל, למרות שהוא גבר שבמהותו הוא נותן. ההיפוכים של ההיפוכים יוצרים את המפגש.
רות ובועז, במפגש הלא פורמלי הזה, בלי חתונה ובלי חוקים, חצו את הפחדים של עצמם ושל סביבתם ושל תפיסותיהם, ובחרו לפגוש זה את זו ממש, על ידי ראיית האחר ממש. והם יכלו לעשות זאת רק משום שכל אחד מהם ידע את מקומו ומהותו שלו.
***
נְשִׁיקָה מְסוּיֶּמֶת / ג'אלל א-דין רומי
יֶשְׁנָהּ נְשִׁיקָה מְסוּיֶּמֶת שֶׁאָנוּ נִכְסָפִים אֵלֶיהָ כָּל חַיֵּינוּ
מַגָּע הָרוּחַ בַּגּוּף
מֵי־הַיָּם מַפְצִירִים בַּפְּנִינָה לִבְקוֹעַ מֵהַצִּדְפָּה
וְהַשּׁוֹשָׁן, אֵיךְ הוּא מִשְׁתּוֹקֵק
לְאָהוּב פִּרְאִי
לַיְלָה, אֲנִי פּוֹתֵחַ חַלּוֹן
מְבַקֵּשׁ מֵהַלְּבָנָה לְהִתְקָרֵב, לְהַעֲמִיד פָּנֶיהָ
כְּנֶגֶד פָּנַי, לִנְשׁוֹם לְתוֹכִי
סְגוֹר אֶת דֶּלֶת־הַשָּׂפָה וּפְתַח אֶת חַלּוֹן־הָאַהֲבָה
הַלְּבָנָה אֵינָהּ נִכְנֶסֶת בַּדֶּלֶת, רַק בַּחַלּוֹן
(Jalāl al-Dīn Rūmī, Rumi: The Big Red Book : the Great Masterpiece Celebrating Mystical Love and Friendship, Trans. Coleman Barks, New York: HarperOne 2010, p.131); (תרגם מאנגלית: אבי אלקיים)
***
חג שבועות שמח J