פרשת השבוע היא פרשת ״יתרו״. בפרשה זו אנו רואים כיצד נסללת בפני משה הדרך להיות איש האלהים ממש, האדם שיעלה וידבר עם האל על ההר ויוריד את התורה אל העם כולו – דרך שנסללת על ידי לא אחר מאשר יתרו, חותן משה, כהן מדין.
"וירא חתן משה את כל אשר הוא עשה לעם ויאמר מה הדבר הזה אשר אתה עשה לעם מדוע אתה יושב לבדך וכל העם נצב עליך..." (יח, יד);
"ויאמר חתן משה אליו לא טוב הדבר אשר אתה עושה. נבל תבל גם אתה גם העם הזה אשר עמך כי כבד ממך הדבר לא תוכל עשהו לבדך" (יח, יז-יח).
אנו יכולים להניח, שלולא הערתו והארתו זו של יתרו אל משה – ולולא העובדה שמשה שמע בקולו, כמובן – לא היה מתקיים העם, ואזהרתו של יתרו הייתה מתקיימת: הן העם והן משה היו נובלים.
רק כאשר אנו עומדים מבחוץ ומתבוננים, אנו יכולים לקבל תובנות. עלינו לצאת מהסיפור, מהדרמה, ולו לרגע, כדי לקבל פרספקטיבה אחרת על הדברים, וכדי ללמוד.
יתרו מסמל את החלק שמאפשר לעשות זאת, הוא בא מבחוץ ומשקיף ורואה ("וירא חתן משה...") - אולי זהו החלק של ה-יתרון שבנו, בבחינת מותר האדם מן הבהמה; זהו החלק היתיר, זה שתר ומחפש, אך לא המיותר, שבלעדיו קשה לבחון את סיפורנו ודרכי התנהגותנו.
אפשר וחשוב לפתח את המהות בתוכנו המתבוננת מן הצד, כפי שאנו מתבוננים על אדם אחר. ביסוס התבוננות כזו מאפשר שיפוט משוחרר יותר מעצמנו, מהנטיות שלנו, שבדרך כלל כובלות אותנו.
התבוננות כזו מאפשרת טיפ-טיפונת יותר חופש.
כל עוד נפשי / אלי אליהו
בּוֹאִי נַפְשִׁי (טְרֶמְפִּיסְטִית תְּמִימָה
שֶׁאָסַף הַגּוּף), בּוֹאִי נֵצֵא לַמַּסָּע שֶׁמִּמֶּנּוּ
לֹא נָשׁוּב. הַרְחֵק מִבַּיִת, מִיִּשּׁוּב, מֵהָאָדָם
הַסָּבִיר. נִתְפַּתֵּל בַּכְּבִישׁ הַנִּכְרָךְ כְּנָחָשׁ
סְבִיב גְּרוֹנָהּ הַנִּשְׁנָק שֶׁל הָעִיר.
נַחְלֹף עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה הַמְּזֻפֶּתֶת. עַל פְּנֵי דְּרָכִים
סוּגוֹת בְּבִנְיָנִים. עַד שֶׁיַּכְחִילוּ הַחַלּוֹנוֹת
מֵרֹב יָם, עַד שֶׁתִּשְׁפֹּךְ הַשֶּׁמֶשׁ חַמָּתָהּ
עַל הָאֲבָנִים, עַד שֶׁצָּהֳרַיִם חַדִּים
יְשַׁסְּפוּ אֶת צַוְּארֵי הָעֵצִים.
קוּמִי נַפְשִׁי, נִסַּע כָּעֵת. כָּל עוֹד נַפְשִׁי, בּוֹאִי.
