ט״ו באב מזמין לרגע הסתכלות על אהבה.
ישנן אינסוף חוויות של העולם החושי (כאן על האדמה), שלא ניתן לחוות אלא כאן.
המשימה העיקרית שאדם בא לבסס כאן בתקופה זו של האנושות - לפי ר׳ שטיינר - אותה ניתן לקיים רק על האדמה, היא פיתוח של כוח האהבה (האמיתי, לא דיסני) בין אדם לאדם, ובכלל. גם הזוהר מזכיר כי ״אנן, בחביבותא תליא מילתא״ (״לגבינו, באהבה תלוי הדבר״).
אבל מה זה אומר ומהו הכוח הזה?
ביהדות נזכר ט״ו באב בין היתר גם במשנה ח׳ במסכת תענית אצל חז״ל:
״אמר רבן שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים שבהן בנות ירושלם יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו כל הכלים טעונין טבילה ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים ומה היו אומרות בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך אל תתן עיניך בנוי תן עיניך במשפחה (משלי ל"א) שקר החן והבל היופי״.
הקשר שהם קושרים בין ט״ו באב ובין יום הכיפורים הוא מעניין כשלעצמו; ואולי יש בו רמז למהות של ה״חג״ הזה, ״חג האהבה״: ה״חוב״ (חשבון הנפש שאנו עושים ביום הכיפורים, לפי המסורת) מקביל לשמחת האהבה הנקייה (לבוש לבן) שאין בה אינטרסים אלא נתינה מתוך ראיית האחר/ת נטו. לכן הדגש הוא על ׳ירושלים׳, המקום השלם המתעורר דרך הצד הנשי, ומבקש את החיבור הפנימי, ולא רק החיצוני.
**
נחזור לשטיינר.
גם הוא מדגיש כי בעצם זהו תפקיד האדם על האדמה: ללמוד לאהוב.
אך זה כרוך בפרדוקס. מצד אחד אדם לא אחת מרגיש כאן לא שייך, מבודד, העולם הארצי זר לו והוא חווה מעין תחושת ״כלא״ של בדידות, קשיים במפגשים האנושיים, ניכור ומצוקת היומיום להתקיים - ואז נפשו כמהה לברוח מכל אלו (למרחבים איוותה נפשי, כדברי הרב קוק); ומצד שני זה המקום היחידי (כרגע) שבו אפשר לפתח חופש, וחופש אמיתי הוא בעצם אהבה..
לאיזו אהבה ואיזה חופש מכוון שטיינר?
במילים שלי, הוא בעצם מדבר על אהבה שאין לה דבר עם משהו אישי. אדם שפועל מתוך אהבה כנה ואמיתית - אין לו רווח ודבר וחצי דבר מזה. הוא בעצם פועל רק מתוך שהוא ״מחזיר״ חוב של העבר... ואין לזה קשר לעתיד!
ניטרול מעשה של אהבה ממשהו של עתיד (וחיים באים, בכלל זה) משמעו שאדם עושה משהו מתוך מניע נקי לגמרי. במילים אחרות: מעשה של אהבה הוא מעשה של החזרת חוב. ומכיוון שזה לא קושר אותו לעתיד, הוא חופשי.
ובלשונו:
״שערו לדוגמה שאנו עובדים ועבודתנו נושאת רווח. יתכן גם שעבודתנו אינה מביאה לנו שמחה, משום שאנו עובדים כדי לשלם חובות, ולא לשם שכר של ממש. אפשר לדמות שבאופן זה האדם כבר בזבז את מה שהוא מרוויח עכשיו באמצעות עבודתו. הוא היה מעדיף שלא יהיו לו חובות, אך כפי שהדברים קיימים עתה, הוא חייב לעבוד כדי לשלם אותם. כעת, הבה ניישם דוגמה זו לפעולותינו באופן כללי. בכל דבר שאנו עושים מתוך אהבה, אנו משלמים חובות. מנקודת ראות אוקולטית, מה שנעשה מתוך אהבה אינו מביא רווח אלא מפצה על רווח שכבר בוזבז.
הפעולות היחידות שאין להן דבר עם העתיד, הן אלה שאנו מבצעים מתוך אהבה, אהבת אמת.
אמת זו עלולה להדאיג ובני-האדם הנם ברי מזל שאינם יודעים דבר על כך בתודעתם העליונה. אך, בתת-ההכרה שלהם יודעים זאת כולם וזוהי הסיבה שמעשים של אהבה נעשים באי-רצון שכזה ומדוע יש כה מעט אהבה בעולם.
בני-האדם חשים באופן אינסטינקטיבי שלא יקבלו דבר עבור ה"אני" שלהם בעתיד, ממעשים של אהבה. הנפש צריכה להגיע לשלב מתקדם למדי של התפתחות, טרם תוכל לחוות שמחה והנאה, מביצוע מעשים של אהבה, מהם לא תשיג דבר עבור עצמה.״
במילים פשוטות יותר... : כשמעשה (פעולה, ומדובר בעיקר על פעולות ומעשים, פחות הספירה של חשיבה או רגש) שלי נעשה מתוך ניטרול מוחלט של ה״אגו הצר״ שלי, האגואיזם המקבל לעצמו - זה מעשה של אהבה. [כך, אפילו אהבה המבוססת על קשר דם בלבד היא אהבה מוגבלת, בהקשר הזה.]
זוהי פעולה של החזרת חוב על העבר ולכן מהותה היא חופש.
זה קצת כמו משכנתא: אתם משלמים על משהו שקיבלתם כבר:) כשסיימתם לשלם, אתם חופשיים.
אך כמו במשכנתא שלא כל כך בא לשלם אותה, זו גם הסיבה שלא רואים אהבה סביבנו - באופן כללי על האדמה כאן - זה משום שלא קל ״לעבוד״ בביסוס אהבה ששמה בצד את האני האישי שלי (זה שירוויח מזה משהו), מסיגה אותו, ורואה מה כבר קיבלתי ולכן אני מחזיר/ה ברצון ובאהבה. זה יכול לנבוע אך ורק ממעשה חופשי רצוני שלי, מודע ובוחר.
אז כך - אהבה היא חירות (חירות מהאגואיזם שלי, וזה יכול לקרות רק מתוך מודעות וחשיבה בוחרת), וחירות היא אהבה... וכל זה יכול להתרחש רק על ידי האדם, ורק על האדמה..
וזה יקח עוד הרבה זמן, אבל איך אומרים? ״לא עליך המלאכה לגמור, אך אינך רשאי להיבטל ממנה״ (פרקי אבות). * (23 יולי 2021)