להיות השם משה - לפרשת ׳שמות׳

הנה חלק מטור על פרשת השבוע שכתבתי בדצמבר 2010 לפרשת ׳שמות׳, פרשת השבוע שלנו החלה מחר (9.1.21). ואין ספק שהזמן לא משחק כאן תפקיד...

***

"א וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת-צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן וַיִּנְהַג אֶת-הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר וַיָּבֹא אֶל-הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה. ב וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְהוָה אֵלָיו בְּלַבַּת-אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל. ג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אָסֻרָה-נָּא וְאֶרְאֶה אֶת-הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא-יִבְעַר הַסְּנֶה. ד וַיַּרְא יְהוָה כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי".

עצם העובדה שהכתוב מפרט את הלך מחשבתו של משה ביחס לסנה מלמד, שמשה הוא לא מן המתעלמים. הוא יזם. הוא חוקר וסקרן ושואל שאלות. וכל זה קורה משום שהוא רואה. הראייה, הסקרנות והיזמות הינן הנכס שלו ממש. שווה ללמוד ממנו.

הדיאלוג בין משה לבין האלוהות במעמד הסנה הבוער ממשיך להתפתח, ונראה שכבר בתחילת השיחה יש מעין תנאי כדי לקיים את הדו-שיח הזה עם האלוהות, לא כל שכן לראות אותה, והתנאי הוא " שַׁל-נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ" – עליך להסיר קודם כל את המנעולים שיש על ההֶרגלים שלך, על מנת שתוכל להתקרב למשהו חדש.

והאל ממשיך ומספר למשה על מה שקורה לאחיו העבריים במצריים, ועל ההבטחה שלו לאבות בדבר הארץ המובטחת, ועל כך שמשה צריך לגשת לפרעה ולבקש ממנו לשלוח את העם.

ובאופן מפתיע למדיי, או שלא, מה שמטריד את משה זה לא איך הוא יסביר לפרעה מי שלח אותו אליו, אלא מה הוא יגיד דווקא לבני ישראל:

"יג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָאֱלֹהִים הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ-לִי מַה-שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם".

משה, שאותיות שמו בהיפוך הן אותיות השם, מבקש לדעת את שמו של האלוהים. ויש להודות שיש כאן עוצמה של ממש. ההתעקשות היא על השם דווקא. במעמד כזה לא שגרתי, כשלא ברור מי או מה 'מדבר' מתוך שיח בוער, ואיך בכלל דבר כזה קורה; כשבנקל אפשר להתעלם מ'תופעות' כאלו ולהמשיך הלאה בחיים היומיומיים; דווקא שם הוא מתעקש לדעת את שמו של האלוהים. אפשר ללמוד מכך על היותו של משה מתקדש של ממש, חניך של החיים, חניך של ייעודו.

ומה שם האלוהים?

כאן מגיעה תשובה מעניינת. קודם כל, יש תשובה. וזה חדש, כי בפעם האחרונה שפגשנו מעמד קדוש בין אדם לבין אלוהות (או נציג האלוהות) זה היה כשיעקב נאבק בלילה עם המלאך ("האיש"), וכשהוא שאל אותו בסוף המאבק לשמו, המלאך סרב לענות לו.

אבל כאן יש תשובה, ועוד איזו:

" יד וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם."

דרכים שונות מובאות בדברי הפרשנים ביחס למילים 'אהיה אשר אהיה', ובין היתר: אי-הסתפקות במציאות הבורא (רמב"ן); מידת הרחמים (רמב"ן, "אור החיים"); נצחיות האל בכל הדורות, בעבר, בהווה ובעתיד ("כלי יקר"; "אור החיים"), ועוד.

"אהיה אשר אהיה" אומר האל, ולא "יהיה אשר יהיה". האם זה אומר שהאני של האדם עצמו, הגוף-ראשון בו נאמרות המילים הללו, הוא חלק בלתי נפרד מהתהוות המציאות והחיים? שיש לאדם חלק ביצירת עולמו ? שתמיד יש את האפשרות שמשהו חדש מתהווה, קורה, משתנה ונתפס אחרת בעיניים המתבוננות שלי?

כשאני חושבת על המילים 'אהיה אשר אהיה' אני חושבת על שינוי, על תנועה מתמדת. לא קל לזכור זאת, לא כל שכן להיות בהוויה הזו ממש. אבל אכן המציאות כולה נמצאת בתנועה מתמדת, גם ברובד של הדומם (מינרליים, אבנים, וכו' – כל הזמן תנועה מתמדת של חלקיקים), ובוודאי ברובד הצומח והחי, ובוודאי גם ברובד המחשבה שבו האדם ניחן. האתגר הממשי הוא לבנות ולפתח יציבות של נוכחות מתמדת ושקטה בתוך המציאות המשתנה תדיר, בתוך מערכות היחסים, בתוך ההשתנות בזמן החולף. העבר לכאורה ברור ומהדהד כאילו הוא ממשי, העתיד עוד לא כאן, ובהווה נראה שכל אחד מאיתנו הוא לא אחר מאשר "אהיה אשר אהיה".

שבת שלום 