עובדת המוות בשירות החיים
עת נבראה פלנטת כדור הארץ היא איפשרה לאדם להתגשם בגוף חומר, בגוף פיזי גשמי. מה פירוש ׳אדם׳ לפני שהיתה אדמה? בתורות הסוד השונות מתואר האדם כישות רוחית, חלק בלתי נפרד ממהות על-חושית אינסופית, אשר יצרה אותה בצלמה ובדמותה; או, במילים אחרות, האדם במהותו הרוחית ׳חולק׳ עם האלוהות את אותה איכות רוחית, ו׳נגזר׳ ממנה, כמו המשל הידוע של טיפה מתוך הים, שהיא חלק ממנו, בהבדלים המתבקשים (שיפורטו בהמשך).
אם כך, בשלב מסוים ירדה הישות האנושית הרוחית הזו – בהדרגה - מעולמות הרוח אל האדמה. התגשמות זו של האדם הרוחי על פני האדמה (״ויעש להם כותנות עור״ – בראשית, ג׳) ארכה אלפי אלפי שנים. בתחילתה היה עדיין האדם מחובר בתודעתו לעולמות הרוח, כלומר, עדיין לא פיתח תודעה עצמית נפרדת משלו, ושם עבר מסע התפתחותי במקביל למפגש עם כוחות רוחניים נוספים.
זה זהה לכך שאנו, בתור יחידים, איננו זוכרים את תחילת חיינו על אף שאנו כבר מצויים בגופנו הפיזי הנושא אותנו. התודעה העצמית הנפרדת עדיין לא מצויה שם. תודעה עצמית נפרדת מתבטאת דרך זיכרון – כשאני זוכרת משהו משמע שחלק ממני בתודעתי התפצל כך שיש לי יכולת להסתכל על עצמי כמו מבחוץ: ״אני זוכרת שהייתי/עשיתי/ אמרתי......״. אך זה מופיע, כאמור, רק לאחר מס׳ שנים, ולא בתחילת חיינו. כך גם התודעה האנושית היתה צריכה לעבור מסע התפתחותי בטרם התחברה - על האדמה - עם הגוף הפיזי שלה.
האני בתודעה נפרדת
תודעה עצמית נפרדת יש רק לאדם, והיא יכולה להתפתח אך ורק על האדמה, כלומר, כשיש יסוד גשמי שמפריד את האדם מהרוח, חוצץ בינו לבין הרוח; כך, כשם שעור הגוף חוצץ ביני לבין העולם (מה שקיים גם אצל בע״ח אלא שאצלם לא נולדת בהמשך קיומם גם תודעה עצמית נפרדת, זה מתרחש רק אצל האדם), נחצצת התודעה העצמית של האדם מתודעת הרוח השלמה והכללית. האדם מוליד את האני הנפרד האינדיבידואלי שלו.
הולדת האני הנפרד הזה מתרחשת כאמור בהדרגה ארוכה מאוד בקונטקסט של המקרו, קרי, של האנושות ככלל. בתחילה כאמור, האדם עדיין מחובר לעולמות הרוח הגם שיש לו גוף פיזי. כך, בעמים העתיקים, מאחר שהתודעה עדיין היתה מחוברת לרוח, הם חיו את הרוח בתוכם מבלי שהיה ׳בתוכם׳ משום שלא היה ׳הם׳ נפרד... לא כעם, ולא כיחידים.
כך, בהדרגה, כפי שמתאר ר׳ שטיינר, עוברת תודעת האנושות התפתחות במובן של התנתקות מהחיבור לרוח. החיבור לעולמות הרוח הולך ומתרופף. שוב, משל לתינוק שהולך וגדל, הופך לילד קצת יותר מודע, ואחר כך לנער/ה עוד יותר מודע לעצמו, תוך כדי שהוא הולך ומתנתק מהתודעה השלמותית של תחילת חייו; ואז, בנפרדותו זו, הוא הופך לאדם בוגר שיש לו אפיון ייחודי, אינדיבידואליות חד פעמית (בחיים האלו), המבדילה אותו מכלל בני האנוש, אך גם ניתקה אותו מכוחות הרוח אליהם היה מחובר בעבר מעצם בריאתו.
בתהליך ההתנתקות ההדרגתית הזו מהעולם הרוחי ישנם מתקדשים בכל התרבויות השונות ובשלבים השונים של התפתחות האנושות אשר שומרים על הקשר עם עולם הרוח. לכן התקיימו מיסטריות עתיקות, טקסים עתיקים, חניכות של מתקדשים שעברו מדור לדור בקבלת הידע הרוחי הגבוה על מנת לשמרו. זוהי הסיבה שבהדרגה סודות הרוח גם הולכים ונחשפים לכלל בני האנוש (ר׳ שמעון בר יוחאי, לו מיוחסת כתיבת ספר הזוהר, אומר: אוי לי אם אגלה, ואוי לי אם לא אגלה), וזאת ככל שהניתוק והנפרדות הולכים ומתחזקים.
לכן, נפרדות זו מגיעה לשיאה אל המאה ה-19 (והמפכה התעשייתית המסמלת את חיזוק המטריאליזם, כמו גם ההוגים והתנועות של הקפיטליזם, מרכסיזם ועוד) עת האדם כבר מזוהה באופן מוחלט עם גופו הפיזי, ושכח את היסוד הרוחי שבו (ניטשה: אלוהים מת). רק בדרך זו של שכחת הרוח הוא יכול להיות אינדיבידואל חופשי ובעל ייחודיות עצמית על פני האדמה, שהרי כל עוד הוא מחובר אל השלם, הוא אינו חופשי. הדתות כמובן ניסו להחזיק את הקשר בין האדם לאלוהות, אך היה זה דרך ציוויים חיצוניים, לא דרך הידיעה הפנימית המקורית בה האדם ידע את הרוח מבלי לדעת שהוא יודע. הדתות מגיעות בהדרגה כשלב שכלתני חיצוני אשר מנסות לשמר, בצורה שכבר אין לה רלבנטיות כיום, את הקשר עם הרוח – מה שמעיד עוד יותר על הניתוק ממנה, שאם לא כן, מדוע צריך ׳מתווך׳?.
היסוד הרוחי החבוי מבקש להתגלות
במילים אחרות, אותה ׳טיפה׳ שנוצרה מן הים – הובדלה ממנו, אלא שאצל האדם, בשונה מן הטיפה, יש תודעה נפרדת בפני עצמה. האדם הוא היחידי היכול לחוש עצמו נפרד עד כדי כך שהוא מנותק לגמרי מכל מהות תודעתית מחוצה לו. דמיינו את אחת האצבעות שלכם קמה יום אחד, מקבלת תודעה, ואומרת ״אני״ על ׳עצמה׳, ומכאן ואילך מנתקת עצמה מן הגוף הפיזי, מכף היד. כמובן שהיא לא תשרוד... אך האדם בתודעתו הנפרדת בטוח שהוא ׳ישרוד׳, כלומר, שהוא יכול להתקיים ללא רוח; אך זה לא משום שאין בו רוח, זה משום שהוא שכח את הרוח, ולמעשה היסוד הרוחי - ״זעיר אנפין״ (״הפנים הקטנות״, בלשון ספר הזוהר), או ״האני הרוחי״, שהוא הכוח האלוהי המצוי בכל אדם – עדיין מצוי באדם.
אלא שכעת, כדי להתחבר אל יסוד זה, כדי להתחבר מחדש אל הרוח, לאחר שהאדם רכש את תודעתו העצמית – זה יכול להיעשות רק דרך הבחירה המודעת שלו, מתוך חירות ורצון חופשי.
זהו הכוח האלוהי המצוי בכל אדם ואשר מפעם בו ואף קורא לו בהזדמנויות שונות, גם בחיי היומיום ה׳רגילים׳ ביותר.
שכן, אותה נפרדות מן הרוח, בשלב מסוים מגיעה לשלב בו היא מבקשת חזרה את החיבור. אז, בשלב מסוים בחייו, האדם ירגיש למשל שעולות בו שאלות לגבי הקיום, לגבי עצמו ועוד, לא אחת זה קורה בשעת משבר; ובהנחה שלא ידחיק את מה שעולה בו, ייפתח בפניו השער להכרה חדשה של הרוחי.
אז, אם יסכים להקשיב לזה, יוכל לשוב ולשאול אחר ידיעת הרוח, היא רוח הקודש, או השכינה, הצד הנקבי של האלוהות (על פי ההסתכלות הקבלית, הנקראת גם ספירת אמא, ספירת בינה; היא איזיס במיתוס המצרי, או סופיה, החכמה האלוהית), שנמצאת בגלות ומחכה לגאולה (גילוי) על ידי האדם - בעודו על האדמה. בכך מתאפשרת חזרת האדם אל הרוח, והפעם כאמור מתוך רצונו-שלו.
אפשרות זו, הנפתחת בפני האדם בעודו על האדמה, מכונה על ידי ר׳ שטיינר ״נפש התודעה״ – זהו היסוד באדם המאפשר לו להתוודע אל הרוח.
היסוד התומך בהתגלות
מה יעזור לאדם לבחור בהתוודעות מחדש אל הרוח?
בהרצאה מיום 26.10.1918 (GA185) כותב ר׳ שטיינר כך - ״שתי מיסטריות (כפי שאמרתי, אנו יכולים לדבר על דברים אלה רק מתוך גבולות מסוימים) – שתי מיסטריות הן בעלות חשיבות מיוחדת עבור האבולוציה של המין האנושי במשך התקופה של נפש התודעה, שבה אנו חיים מאז תחילת המאה ה-15. אלו הן המיסטריה של המוות והמיסטריה של הרוע. בתקופה הנוכחית המיסטריה של המוות קשורה בקשר הדוק, מבחינה מסוימת, למיסטריה של הרוע.״
בהתייחס למיסטריה של המוות שטיינר מדגיש, כי מאחר שהאדם הוא חלק בלתי נפרד מן היקום, פועלים עליו כוחות גדולים, והתוצאה המשנית של פעילות זו על האדם היא המוות; זאת בניגוד לתפיסה המדעית לפיה המוות הוא התוצאה הסופית והראשית של חיי האדם כאן, תפיסה המבוססת על הסתכלות מטריאליסטית בלבד, המזהה את האדם עם קיום פיזי-גשמי בלבד, ולא מעבר לכך (׳גשמי׳ הכוונה הן לגוף הפיזי, והן לנפש ודימויי הנפש, מחשבות האדם אותן הוא חושב תדיר ומרגיש ברגשותיו – כל אלו נכללים, ברמה מסוימת, כמקשה אחת, אשר חולפת עם מות האדם, כך שהאדם הוא בעצם גופו הפיזי והנפש הנלווית לגוף זה).
אך מה זה אומר שהמוות הוא תוצאה משנית?
שטיינר מסביר כי כפי שהקטר השוחק את פסי הרכבת ומביא להריסתם לא עושה זאת כמטרה ראשית – שכן מטרתו היא להניע ממקום למקום – אלא זוהי תוצאה משנית של נסיעת הקטר על הפסים, כך גם המוות הוא תוצאה משנית עבור האדם.
אם כך, שטיינר מכוון כאן אל ׳תפקידה׳ של עובדת המוות ומה שעומד מאחוריה.
אז מהי המטרה העיקרית?
מהי משימתם העיקרית של כוחות אלו המביאים מוות לאדם? ובכן, המשימה היא: להעניק לאדם את היכולת המלאה של נפש התודעה.....התפקיד הנכון של הכוחות אשר – כמוצר שולי של עבודתם – מביאים מוות לאדם, הוא להחדיר, לשתול באבולוציה שלו את היכולת להכיל את נפש התודעה.
ידיעה עצמית
כאמור, במושג ״נפש התודעה״ מתכוון שטיינר, באופן עקרוני ובסיסי, למהות הנפשית באדם המשיקה לעולם הרוח, אשר בסיסה הוא היכולת לידיעה עצמית (״ויידעו כי עירומים הם״ - בראשית ג׳). אם כך, תפקידם של כוחות המוות הוא לפתח באדם את היכולת להתחבר לעולם הרוח – דרך ובזכות ידיעה עצמית - לאחר תהליך האינדיבידואציה הארוך שעבר בתודעתו במשך אלפי שנות אנושות, מתוך רצון חופשי להכיר ולדעת את העולם שמעבר, את התמונה השלמה יותר, את היותו בן-רוח ולא רק בן-האדמה.
ועדיין עולה השאלה: מה פירוש ידיעה עצמית, ומה הקשר שלה ליסוד המוות?
תודעה עצמית נפרדת/מפרידה משמעה מוות. חלק מתודעתי ׳מת׳ מתוך השלם בכך שהוא נפרד ממנו. יסוד המוות מגיע, אם כך, יחד עם יסוד הנפרדות וההתנתקות מן הרוח. אלא שהאדם אינו מודע ליסוד הזה בצורתו זו, זה פשוט ׳קורה׳ לו.. הוא מתבגר... הוא לא חש איך כל הזמן בתהליך חייו ׳מתים׳ חלקים של תודעתו, ונולדים אחרים, אך זה עדיין מה שקורה ומה שקיים בו כל העת.
במילים אחרות, דרך עובדת המוות אדם יכול לדעת את עצמו.
מה שהאדם כן מודע לו הוא שגופו הפיזי הולך ומתכלה בהדרגה, הולך ונחלש בהדרגה (משלב מסוים בחייו..); זה ניכר וידוע לו משום שזה נמצא ברובד הגשמי-ארצי-חושי. מעין ׳מוות קטן׳ שמתרחש ברובד הפיזי, בכל פעם קצת (ואינו מורגש בהכרח ביסוד התודעתי)... לכן, יסוד המוות הסופי של הגוף הפיזי כולו הוא זה שיכול לעורר את האדם לידיעה עצמית לגבי אותו יסוד מוות המתרחש בתוכו בעצם כל העת...לא רק בפיזי; אבל אין די בכך. יסוד המוות מביא עמו גם את התחייה: כשחלקים בתודעתי ׳מתים׳, כמו למשל חלקים ששייכים לתקופת הילדות שלי, בו זמנית נולדים חלקים חדשים בתודעתי. במילים אחרות, המוות כרוך ביסוד התחייה מחדש, היוולדות מחדש. כעת על האדם להתוודע ליסוד זה של מוות ותחייה בתוכו – דרך ידיעה עצמית נוקבת: דפוסים שהוא בוחר לעזוב/להמיר ולהתמיר בתודעתו, בתגובתו, במעשיו, בהרגליו – משמעו של תהליך זה הוא מוות ותחייה (גתה: ״מות והיה״). זה קורה דרך התבוננות פנימה, דרך ידיעה עצמית. וכך, יסוד המוות הוא בשירות הידיעה העצית ובשירות הכרת התחייה משום שהוא שזור בתודעתנו תדיר.
זהו, איפוא, הקשר ההדוק בין ידיעה עצמית לבין מיסטריית המוות.
אין ידיעה עצמית אלא כשיש מוות.
כך למעשה מאחד האדם את הכרת המוות אל תוך ישותו. וכך משרת המוות את התפתחות האדם ואת ידיעתו העצמית, ולכן המוות הוא תוצאה משנית, בעוד הידיעה העצמית היא המשימה העיקרית.
שטיינר מציין כי תהליך זה של איחוד כוחות המוות בישות האדם על מנת שיפתח את נפש התודעה בתוכו מתרחש ויתרחש ״במשך התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית. כלומר, באמצע האלף השלישי אחרי הספירה״ (שם 26/10/1918 GA185), וזה אומר שאנו נמצאים בהטרמה של התהליך הזה.
יכולת למודעות עצמית ערה ונוקבת היא-היא התנאי המקדמי להכרת עולם הרוח (ולזה מצטרפת המיסטריה של הרוע על מנת להשלים תהליך זה ולאחד אל תוך האדם את יכולת המפגש עם העולם הרוחי בעודו בגוף פיזי).
כאשר האדם הופך בעל תודעה עצמית נפרדת (ויידעו כי עירומים הם – בראשית ג׳) ובעל אני מודע לעצמו (אייכה? – שם) - ובעקבות זאת הוא מקבל את הגירוש מגן העדן, קרי, ה״גירוש״ מעולם הרוח אל האדמה (מות תמותון, ויעש להם כותנות עור) -זהו התנאי הראשון, המקדמי אך המשני, למפגש עם הרוח - דרך ידיעה עצמית, שהיא המטרה העיקרית; ואז מגיע השלב הבא, דרך המיסטריה של הרוע והכרת היכולת של האדם בתוך עצמו לחולל גם רע ולא רק טוב, על מנת שעולם הרוח ומהותו הפוזיטיבית יהפכו מקור החיות של האדם לקיומו על האדמה.
אדם לאדם - אדם
ומה יאפשר לאדם לינוק ממקור רוחי זה את כוחות החיים לקיומו על האדמה? המפגש עם אדם אחר, בן רוח אף הוא, וההתעניינות באחר כבן רוח ולא כבן חומר, כלומר, כמשתייך לגזע/צבע עור/קבוצה כזו או אחרת:
אדם יפגוש אדם לא כדי לקלוט בו רק את האורגניזם של עצם, שריר, דם וכן הלאה. לא, הוא ילמד לחוש באדם האחר את הדימוי של ישותו הנצחית והרוחית. הביטו, אדם עובר לידינו, ואל לנו לחשוב שאנו יכולים להבין אותו מבלי שזה העובר לידינו יעורר בנו חיזיון עמוק יותר של מה שהוא כאדם נצחי ורוחי.
איזו אריגה מופלאה מציע לנו כאן שטיינר בקשר שבין המוות שמביא ידיעה עצמית, ובין הרוע שמביא מפגש עם עולם הרוח הממשי בעודנו על האדמה – והכל דרך המפגש המתעניין באחר, אשר נדמה לי כ׳אחר׳, אך במקור הוא ואני בני-רוח בדיוק באותה מידה.
הנתיבים המכוננים שמציע שטיינר במפגש עם האחר – גם הם נושא לדיון נפרד.
סבלנות ועבודה פנימית
כל המתואר פה ובכלל מתייחס לתקופות ארוכות מאוד באבולוציה של התודעה האנושית. יחד עם זאת, יש סיבה שר׳ שטיינר בחר לחשוף גם את הידע הזה, על אף התגשמותו הצפויה הרחוקה מאוד, כבר בעת הזו. אלו זרעים הנזרעים בנפשות בני האדם על מנת שבהדרגה, במשך מאות השנים הבאות, יילכו וינבטו, יילכו ויתפתחו בישות האנושית.
אין ספק שהדברים מורכבים, עצומים ומופשטים, ומתהווים תדיר בצורה חיה. ועל אף החשיבות לתת להם ביטוי מילולי, להעלותם על כתב וכו׳, עדיין לא יהא בכך כדי ל״הבינם״ בחשיבה הרגילה, השכלתנית/אינטלקטואלית. מדובר בפעילות פנימית עמוקה, היא פעילות הרוח שבתוך האדם, שמעבר למילוליות הרגילה שאנו מכירים.
המשך יבוא... :)
