פוסט בענייני טביעה אנושית :)
אני מסתובבת בעולם בזמן הזה וחשה כיצד על פניו הדברים הם עדיין כאילו ׳בסדר׳ יחסית. יש מחלוקות, כן מגיפה לא מגיפה, כן חיסון לא חיסון, כן ילדים לא ילדים, סלקציה כזו או אחרת, לא נורא - יש תחליפים, יש עדיין איך להשקיט את מה שאנו רואים /לא רואים שקורה מול עינינו : כוחות האנטי-אנושיות הולכים וגוברים.
אז כאילו לא נורא.
אבל בעצם, זו כמו התמונה של האנשים הרוקדים על סיפון הטיטאניק, ולא שמים לב שהיא טובעת.
כולה טובעת.
הטיטאניק זוהי האנושיות.
האנושיות טובעת.
הטיטאניק - או האנושיות - הטובעת זהו לב האדם המתכסה בשריון של פחד.
הטיטאניק זה לגדל ילדים תחת משטר של הפחדה מפני מחלות/איסורים/אפליות/ שמיטה מוסרית/ ראיית האחר כאוייב/ הסתרה וכיסוי של הבעות פנים של אם לתינוק שלה בגלל מסיכה/ הפיכת אדם לכלי פיזי גרידא חסר חשיבה מוסרית אלמנטרית - ולחשוב שהנפש שלהם תהיה בוודאות בריאה ובעלת כוחות פנימיים לניהול חייהם בעוד 10-20 שנה.
הטיטאניק טובעת ועל הסיפון אפשר עדיין לרקוד, אולי אפילו בקלות. אמנם, קצת פחות נוח לרקוד שם, כי הקרחון קצת סדק איזו פינה קטנה בספינה, אבל היי, מה זה משנה, הרי זו ספינה כזו ענקית וחזקה!!
אז משהו לרגע נדמה כמתערער - אבל מה זה משנה, הרי עוד שנייה, עוד רגע, הכל ׳יחזור׳ להיות כמו שמכירים.. כמו פעם...
באמת?
היכן אתם מכירים מישהו - אדם אחד !! - שיכול להסתכל אחורה אל חייו, אל השבוע שעבר, ולומר שהיום זה בדיוק כמו שהיה אז?
הרי אין אדם כזה - מהטעם הפשוט: שאין מציאות כזו.
שום דבר לא חוזר למה שהוא היה. כלום, כלום.
אז למה האשליה הזו?
כי זה הפוך על הפוך: הלב מבקש להיכנס.
הלב האנושי - חכמה שעוברת דרך הלב. לא חכמה שיכלית אינטלקטואלית-מדעית-חומרית אלא חכמה של לב, בינת-הלב.
מי שחושב עם לב הוא לא כמו מי שחושב - אבל בלי הלב.
חשיבה של לב לוקחת בחשבון את האדם כישות הרבה הרבה הרבה יותר מפותחת מאשר ישות שבאה מן הקוף (נו, באמת) והיא בעלת גוף עם תאים פיזיים ומוח קצת יותר מפותח וזהו.
חשיבה של לב לוקחת בחשבון אהבה מודעת, מוסר ערכי שבא מתוך מודעות, מתוך מקום שמסתכל לאחר בעיניים בדממה, בלי דיעה קדומה, בלי שיפוט מקדים, אלא פשוט מסתכל בעיניים לאדם האחר - ורואה משהו פשוט: שהוא ואני במשפחת בני האדם.
או אז, עם חשיבת הלב, אפשר לקבל החלטות בכל דבר - גם בעניינים מטרידים ומאתגרים כמו וירוס כזה או אחר, חינוך חדש ומכבד, יראת כבוד לאדם השלם.
ועכשיו לחלק האופטימי:
זה באמת לא מסובך.
להסתכל על האחר כבן משפחת בני האדם, כמוני. לרגע לעצור להסתכל בעיניים ולראות שלא עומד מולך אויב שבא להשמידך, אלא בן-רוח כמוך.
זהו המוסר החדש. מוסר ערכי, שבא מתוך בחירת אדם, ולא מתוך ציווי-שכלי-חיצוני כזה או אחר.
זהו מוסר שהאדם מטפח מרצונו בבחירה.
אפליות תמיד היו ועוד יהיו.
זה לא חדש.
מה שחדש הוא שזה מקבל דרגה עוצמתית של אדישות, היעדר מוסריות, שימוש לרעה בכוח, שימוש לרעה בכוחות של פחד והפחדה, שימוש לרעה דרך אינטרסים כלכליים ואחרים.
והכל בשם מניפולציה תודעתית של ״ככה אתה שומר על החבר שלך״.
באמת? הקדשתם לזה מחשבה?
זוכרים את קין שאומר לאל ״השומר אחי אנוכי?״ כי הוא מקנא בכך שהאל העדיף את המנחה של הבל ולא את שלו ?
אז קין הורג את הבל ומקבל אות קין.
מי פה קין ומי הבל?
אולי כל אחד מאיתנו הוא גם וגם?
והרי כולנו קין.
גם אם נתכחש לזה - זה לא ישנה את העובדה שכולנו קין.
כולנו בענייני קניין, חומר, נטייה (אפילו בשקט, פנימית, לא מודעת, חצי מודעת) לפגוע באחר שאנו חושבים שפוגע בנו.
ממש כמו שקין נפגע מהבל שהמתנה שלו היתה לכאורה שווה יותר.
ולמה ״לשמור על החבר״ זו מניפולציה?
כי לשמור על החבר - לא רק שזה עניין לגמרי שוויוני והדדי, אלא גם שכל אחד מבין שיש מקום לשני סוגי המינחה, לא רק לאחת מהן.
וגם - לשמור על החבר זה להבין ששניכם באותה סירה למול הכוח הגדול יותר, בצניעות ובענווה וביראת כבוד מרגשת. כולנו יודעים שהשביל מסתיים באותה דרך עבור כולנו.
אז הקרחון סדק את הספינה - זה לא התחיל עכשיו - וזה תהליך הכרחי כמובן. מדוע הכרחי?
הכרחי בדיוק כשם שתינוק עובר מזחילה להליכה.
זהו חוק ההתפתחות הקיים באדם.
גם אם האדם מסרב לחוק הזה - הוא תמיד יפסיד.
תמיד.
ולכן, קרחונים שהם מעשה-ידי-הבריאה סודקים ספינות שהן מעשה-ידי-אדם.
וימשיכו לסדוק.
בכל מטאפורה שתרצו.
וגם מה שעוד יודעים הוא, שגם לאחר טביעה בונים ספינה חדשה.
תמיד.
כי לב האדם היה לפני היצר הרע שלו.
גם אם חלקנו עוד לא גילו את הסדר הנכון הזה.
ולכולנו יש לב.
לב ענק, חושב, צנוע ואוהב.
מעצם הבריאה שלנו, מראשיתנו.
(אוגוסט 2021)
