אהבה

ליל תיקון שבועות תשפ״ו - שלשום - ב- Kehilat Sinai קהילת סיני בתל אביב (בזכות חבר יקר שהכיר לי את המקום), שמחבר הרב אריאל פולק השופע כרימון, בין היתר בלימוד המרתק של טקסטים נצחיים של האישביצר. ובאותו ערב גם שיתף גם הרב Amichai Lau-Lavie  את חידושיו בהקשר לאהבה, כשדיבר מעומק ליבו על ו׳ החיבור של ״ואהבת לרעך כמוך״. בהמשך, אל תוך הלילה והעייפות ברקע, הצטרפה גם הרבה Dahlia Shaham עם גיטרה ושירה נפלאה ועם מגילת רות.

^^^

הלימוד והשיחות האלו התחברו אצלי למעגל הלימוד והשיח שנתתי שני ערבים קודם לכן במכללת זומר בנושא ״זוגיות של עומק - לימוד ושיחה על זוגיות רוחנית דרך סיפור רות ובועז והכוחות הפועלים בתוך קשר זוגי״, כפי שהיא באה לידי ביטוי בזמננו-אנו.

^^^

קשה לי לתמצת לתוך פוסט ממוקד את הדברים העמוקים האינסופיים האלו שחברו להם בימים האלו ועדיין פועלים בתוכי ומעלים חוויות פנימיות רבות.

ועם זאת, גם בסופו של השבוע הזה אני חשה עד כמה אהבה היא מסע - מסע של בנייה, חילוץ עמוק מתוך עצמנו של כוחות שהתכסו מזמן בהמון המון שכבות, כאבים, תפיסות, פרשנויות, הנחות, השערות, ביקורות, נסיגות והימנעות, הסתגרויות וכיסויים.

^^^

כמה !!!

ללא שיעור !!!

^^

ולהבין שוב ושוב שכל אלו הם הרע בבחינת הטוב, כלומר, רק בזכות הכיסויים האלו, יכולה להתגלות האמת שמתחת. וזו לא קלישאה, וזו לא הצהרה של עידן-חדש במובן הצר שלו, אלא חוויה של ממש; כמו שאנו בעולם הפיזי נתקלים בקירות או רהיטים ונחבטים בכאב חזק מהמכה, כך גם בשדה התודעה - אם אפשר לתאר זאת תמונתית - כשפוגשים את ה״קיר״ הזה של אחת השכבות הנ״ל (והן אינסופיות כאמור), זה כואב מאוד.

^^^

והכאב הזה מרגיש לנו ככאב על עצמנו, אבל כשאני מוכנה להסתכל מעבר, הכאב הזה הוא על כך שלזולת כואב. ולכן ״ואהבת לרעך כמוך״, אי אפשר להכיר אהבה בלי להכיר את הכאב של האחר, שאני מכירה גם בעצמי. זה מיינד-בלואינג לחוות זאת בממשות פנימית, ושוב ושוב ושוב להכיר בכך שאם כואב לי (אחרי שריחמתי על עצמי בנרקסיזם טבעי) - זה גם כי לאחר כואב.

^^

שוב ושוב להסתכל על מערכות היחסים שלי, שלנו, עם חבר/ה, בן-בת זוג, ילדים, הורים, עבודה, שכנים.. (אחר כך גם שאר המעגלים הרחבים יותר) - ובהדרגה להבין כמה אהבה נולדה כשהכרתי את כאבו של האחר.

^^

העניין הוא, שעדיף בשניים.

כן, אפשר גם לחוד - אבל זה קשה כי המפגש הוא שבורא אהבה, ולא רק פעילות חד צדדית, אם כי אני חושבת שצריך לא להרפות ממנה, גם כשהאחר לא משתף פעולה.

^^

אז אם אפשר, עדיף בשניים.

בשיתוף, בהתגברות על המניעות, עם הקשבה ותשומת לב, עם טעויות.

ולהכיר בטעות זה קשה. כי מה גורם לי להבין/להחליט שמשהו /פעולה /מחשבה היא טעות? מה הקריטריון?

זה קשור למהות מובנית בתוכנו, פעם קראו לה ״מצפון״ והיום אני קוראת לזה ״ידיעה-מוסרית-פנימית-חופשית בתודעה-ועצמאית״ (אין בעיה עם שמות ארוכים במקרה הזה...), המהווה מצפן שמלמד על כך שטעיתי. והיא גם קשורה בזולת.

אבל זה נושא לפוסט אחר...

^^^

"שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְיֵשׁ בֵּינֵיהֶם דִּבְרֵי תוֹרָה, שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵּינֵיהֶם"(מסכת אבות, פרק ג', משנה ג').

וגם - "כִּי בְּמָקוֹם אֲשֶׁר שְׁנַיִם אוֹ שְׁלֹשָׁה נֶאֱסָפִים בִּשְׁמִי, שָׁם אֲנִי בְּתוֹכָם" (הבשורה על-פי מתי (פרק י"ח, פסוק 20).

חיבורים של אמת רוחית הם חיבורים שחוצים דתות וזהויות.

^^^

אז כששניים מסכימים להיות בהתכוונות של חיבור למקום הזה - כי זה לא(!) ״מחוברים״ או ״לא מחוברים״, כי זו התהוות מתמדת - שם מתרחשים הניסים הקטנים והמשמעותיים לאין ערוך של מפגש.

אני חושבת, וקטונתי, שכך בונים אהבה של לב, מתוך חשיבה ערה, החלטה מודעת (שנכשלים בה וחוזרים אליה שוב ושוב, אם רוצים), לא שכלתנית ולא רעיונית ולא אינטלקטואלית ולא אידאליסטית-פנטסטית-רומנטית.

^^

איזה מסע....

גם כשהוא כל כך קשה, מפגיש עם הקירות הכי פנימיים, חובט - הוא מעיר והוא מאיר, והנקודות הזעירות האלו הן התקווה של אדם שוחר טוב בימינו, הן גם התקווה לכינון קשר אוהב בכלל, ובזוגיות בוודאי. ובסבלנות.

^^^

שנזכה ונזכור לשוב לכוחות הרוח הטובים כדי להמשיך בכך, ליפול ולקום.

^^^

אני חושבת שהשיר הנפלא הזה מבטא משהו מהמסע הזה:

שיר\ קרן אלקלעי - גוט

מִדֵּי יוֹם אֲנִי נִשְׁמֶטֶת מֵאַהֲבָה

וְשָׁבָה לְתוֹכָהּ. אַתָּה

תָּמִיד מִישֶׁהוּ אַחֵר

זוֹכֵר עָבָר שׁוֹנֶה,

מְיַחֵל לְיוֹם מְיֻחָד,

עֲדַיִן אוֹתוֹ אָהוּב שֶׁהִכַּרְתִּי

שׁוּב וְשׁוּב. וְגַם אֲנִי

מִשְׁתַּנָּה עִם שִׁנּוּיֶיךָ.

יְסוֹד זֶה נוֹתַר בְּעֵינוֹ,

פָּשׁוּט וְצָלוּל

כְּמַיִם.

(מתוך ספרה "דרכים לאהוב", תרגום מאנגלית: עודד פלד ,הוצאת "קשב לשירה'")

^^^

בתמונה - זוג גוזלים של תוכים:) כדי להזכיר לנו מהו חיבור של ראשוניות, גם אצלם.

^^^