סיימתי לקרוא ספר מטלטל ומרתק כאחד ושמו ״לאורו הבוהק של היום״. זהו יומן אישי שכתב אדוארד רייכר כתיעוד שנות מלחמת העולם השנייה שעברו עליו ועל משפחתו בפולין. במקצועו עסק ברפואה, לעיתים הדבר עזר לו ולעיתים היה צריך להסתיר זאת.
באחד הקטעים המכוננים ביומנו הוא כותב על נוכחותו (המוסווית) באירוע של המחתרת הפולנית, שפעלה אף היא נגד המשטר הנאצי, ושם הוא עד לשיחה זו של אזרחים פולנים מן המחתרת, אשר מהותה כולה היא ״שנאתם בעיקר ליהודים״.
הניסוח הזה טומן בחובו, בלי בהכרח לשים לב, את ההכרה שהשנאה הייתה קיימת באופן כללי, ועיקרה היה מופנה כלפי היהודים. אך היא היתה שם כשלעצמה. זו נקודה חשובה, שלא אחת אפשר לדלג עליה.
ובאותו אירוע הוא מתאר את השיח שבו, כאמור, מאשימים את היהודים בכל - בקפיטליזם, בקומוניזם, באימפריאליזם, בסחר עבדים, בשליטה בעולם, ברדיפת בצע, בסיבה למלחמה ועוד: ״וככה זה נמשך כל יום, כל היום .לא כולם השתתפו בשיחות האלה, אבל איש לא מחה נגדן. ואילו אני שכבתי במיטה ונאלצתי לשמוע את כל זה.״
ואז, ערב אחד, שבו חזר ה׳ריטואל׳ הזה על עצמו, ביקש לעצמו את זכות הדיבור אדם בשם פרופסור שמורלו, אשר ביקש את רשות הדיבור. פרופסור שמורלו, כך כותב רייכר, התגלה כ״אדם נטול מורא״.
והנה תיאורו של רייכר את ההתרחשות: ״השיחות פסקו. ׳רבותיי, אני רוצה להבהיר כאן כמה עובדות יסוד. בכל עם יש אנשים שונים, שיש להם תכונות שונות. זה נכון לפולנים, זה נכון לעמים אחרים וזה נכון גם ליהודים׳. הוא הביט סביבו, ואיש לא קטע את דבריו. ׳יש אנשים טובים ויש אנשים רעים, יש הגונים ויש נוכלים, בדיוק כמו שיש גבוהים ונמוכים וכמו שיש שמנים ורזים. הקביעה שעם שלם הוא רע, מעידה רק על האינטליגנציה המוגבלת של מי שמביע אותה. כרופא וכפרופסור לרפואה, היו לי קשרים רבים עם יהודים, ועליי להודות שרק לעיתים רחקוות פגשתי ביניהם אנשים רעים, אם כי בוודאי יש גם כאלו, כמובן, כי גם יהודים הם בני אדם, ויש להם מעלות ומגרעות כמו לכל המין האנושי׳.״
רייכר ממשיך להביא מדבריו של שמורלו, המנסה להראות צדדים שונים של יהודים, אשר גם תרמו רבות לאנושות, וכך הוא מסיים את תיאור הסיטואציה: ״פרופסור שמורלו השתתק והסתכל סביבו באנשים כאילו ניסה לחדור אל מוחותיהם האטומים. לרגע השתררה דממה מוחלטת, אבל כעבור זמן מה המשיכו המשוחחים בשלהם. איש לא רצה להתמודד עם חשיבה אחרת, להקשיב לטיעונים ולאמיתות. הם לא היו זקוקים לאמת, הם העדיפו להיאחז בדעותיהם.״
(אדוארד רייכר, לאורו הבוהק של היום, יומנו של רופא יהודי בפולין 1939-1945, הוצאת מטר, עמ׳ 223-225).
מחר מציין לוח השנה העברי את ערב פסח תשפ״ג. הימים ימי מחלוקת עזים ברחובות המדינה, ולא רק פה. הדבר לא התחיל כעת, גם לא לפני שנה, אלא עוד הרבה לפני - אלא שבהדרגה, ובביטויים שונים, הוא מראה את עצמו ומגלה את עצמו דרך הבחירות שעושים בני אדם במעשיהם ובאמירותיהם, ביניהם גם מקבלי החלטות למיניהם בארץ ובעולם.
כוחות גדולים פועלים פה, ואנו מוצאים עצמנו לא אחת תוהים, טועים ותועים, נלחמים ושותקים, צועקים וחסרי אונים, חזקים ופסימיים, אופטימיים ולא-יודעים.
הדברים הנוקבים והפשוטים, הברורים מאליהם לכאורה, אך לכאורה בלבד, שנאמרו בשנת 1944 על ידי אדם לא-מוכר, שנמצא בלב התופת, שיושב במסווה בתוך מחתרת פולנית בבית חולים עם 30 אנשים שטופי שנאה - לכאורה אירוע ׳זניח׳ - הדברים האלו הם התקווה של האנושות, גם אז וגם היום. הם תמיד התקווה של האנושות.
כי הכרת האדם כמי שנושא בתוכו את הרע והטוב, ושבזכות הנשיאה הזו הוא יכול לבחור, בתנועה הקטנה והיומיומית ביותר של חייו, לאן להטות את תודעתו - ההכרה הזו היא המפתח והתקווה. כל עוד האנושות תמשיך לחשוב את עצמה כדואלית, כך כל אדם תמיד אדם יסווג עצמו בצד הטוב, והאחר שבחוץ יהיה בצד הרע.
וכך אנו נמשיך להפסיד את הנשגב והיפה הממתינים למבט שלנו, בני האנוש. הם ממתינים כדי שניתן להם תוקף, כדי שניתן להם מקום. ויש כל כך הרבה נשגב בקיום הזה, בדברים הקטנים ביותר.
אכן, נדרש מאמץ-עילאי על מנת להכיר בכך שכולנו נושאים בתוכנו את הגם וגם.
מה שעוזר כאן הוא הידיעה שזהו המבנה האנושי אצל כולם, לא רק אצלי, ולכן זה לא שם אותי במקום פחות טוב או יותר טוב ממישהו אחר. זהו המבנה שלנו, בדיוק כפי שיש לנו 5 אצבעות בידיים.
דבריו של שמורלו מתגלים לנו דרך יומנו של אדוארד רייכר, אשר מצא עצמו בסיטואציות בלתי-נתפסות של רוע.
הזמנים האלו, בכל רגע ורגע ממש, מבקשים מכל מי שלוקח על עצמו להיות אדם שוחר-טוב, לעצור את הרע ולהפיק בזכותו את הדרך של שביל לבן בתודעה.
ברכות לחג מאיר ומחזק.
