כותרת הטור הזה לקוחה מתוך הספר ״הצופן״, של יחיאל די-נור, שכתב את ספריו. תחת השם ״ק.צטניק״ (שפירושו - אסיר במחנה ריכוז). הוא ביקש להמשיך לקרוא לו בשם זה כאות לנשיאתו בליבו את הנספים.
30 שנים אחרי שיצא ממחנה הריכוז הוא שב לשם בתוך מסע פנימי שהוא עורך בעזרת מלווה בהולנד, כדי לעבד את החוויות המצלקות הקשות ביותר שישבו בתוכו במשך עשרות שנים. הוא עובר תהליך אמיץ וכן, ולאחריו הוא - אפשר לומר - אדם אחר.
הוא ברא את עצמו מחדש, כבר בחיים האלו. הוא בן-אדם.
לא נוח להתעסק עם הנושאים האלו. אבל העולם הזה הוא לא עולם נוח, מסתבר. וכדי שלא נירדם מבלי יכולת להתעורר, יש צורך והכרח, וחובה מוסרית פנימית חופשית, לחשוב בהם ולהכירם כפי שהם נכונים לזמן שלנו.
אז מתבקשים מוכנות ואומץ להכיר ולהיות באי-נוחות זו, ולו לכמה רגעים בכל פעם.
בדרך לקרמטוריום באושוויץ עולה בידיו של קצטניק להתחבא בארגז פחם בתוך מוסך נעול. למחרת מגיע נהג משאית ורואה אותו כצל אדם, הוא מזעיק את המפקד ששואל את די-נור: ״מי אתה?!״.
מי אני? מי אתה? מי את?
שאלה זו יכולה להישאל רק על ידי בן-אנוש. היא לא יכולה להישאל על ידי אף ברוא אחר על האדמה הזו.
והקריאה הזו, כמענה: ״אני בן-אדם!.. בן-אדם!... בן-אדם שרוצה לחיות!.. בן-אדם! בן-אדם! אני בן-אדם!!!״ - משותפת לכולנו. בעומקי עומקים, בעמקי הבריאה האדמית, היא משותפת לכולנו.
הקריאה הזו מופיעה אצל קצטניק מס׳ פעמים לאורך הספר. בעיניי, שוב ושוב היא מעידה על הפער העצום שקצטניק חי בתוכו באותה מציאות קשה שבה הפכו בני אדם מסוימים את בני האדם האחרים לאובייקטים ריקים.
אובייקטים ריקים אני מכנה זאת, משום שגם חפצים יש בהם משהו: יופי, עיצוב, קווי מתאר. ואילו באובייקט ריק - גם את זה אין.
הוא אדם, הוא יודע משהו על להיות אדם, והוא חי את הפער שבין להיות אדם, ובין להפוך אדם לאובייקט ריק. זה פער בלתי נסבל וכואב מעבר לכל מילה.
אני בן-אדם זו קריאה שמכוונת אל העתיד: בצידה המאיר והטוב של תקופת טרום -אחרית הימים, לא זה החשוך, כל אדם יסתכל על אדם אחר כאל אדם. כך מתואר בספרות הסוד. לא יהיה צורך לאפיין את האדם בתרבות, במשפחה, במקצוע, בכותרת, בתואר, בשם תואר, בעם, במדינה, בדת, בחשבון הבנק, במגדר, וכך הלאה; אדם יהיה אדם ויראה באחר אדם. כמובן, רק מי שיבחר בכך.
אנו עדיין לא הגענו לתודעה כזו, אך זה מתחיל כבר כעת. יש מי שיכולים להחזיק זאת לעתיד בתודעתם, גם אם הם רואים וחיים את הזמנים הנוכחיים, בהם ההפרדות הולכות וגדלות והאפיונים הולכים ומתרבים, נשכח האדם שהוא אדם, ויש לכך הצדקות קשות לאור המציאות, בייחוד במדינתנו שאחרי 7 באוקטובר (אם כי הדברים היו גם קודם לכן, והחריפו בהדרגה, ולא רק כאן).
בפער הזה שבין מה שיכול להיות ועוד יקרה בעתיד הרחוק, ובין מה שקורה בפועל - עלינו להחזיק את הקירבה האפשרית ככל שזה ניתן, לחפש אחר החיבורים מבלי לשמוט את הזהויות. אנו עדיין לא בזמן של שמיטת האפיון והזהות האישית, אך עלינו להיזהר שבעתיים, דווקא לאור האירועים הקשים המתרבים למול עינינו, שלא להתאחד עם האפיון והזהות האלו; ברוח מידת האמצע עלינו לכוון אל מעבר להזדהות מוחלטת או שמיטה מוחלטת של האפיון והזהות.
למה?
כי אם נעבור לצד השני של שמיטת האפיונים והזהויות בטרם זמנה - גם בעמדה זו יהיה כדי לתרום לעיוות המציאות.
יש להסתכל למציאות בעיניים פקוחות, נכוחות, ולומר: יש אפיונים, יש זהויות, יש שונות, יש הפרדות; אך לא נשתמש בכל אלו כשותפים-לפשע; לא נעלים מעינינו גם את מה שיש מאחוריהם: אדם.
זה לא אומר לא לפעול נגד, זה לא אומר לא לאסור את מי שצריך, זה לא אומר לא להוכיח את האחר, זה לא אומר לא להביע את הקול האישי. זה כן אומר להחזיק את התמונה הרחבה הזו, המורכבת מאוד, במאמץ רב ועיקש, עם הרבה מאוד כישלונות, שמה שמכריע בהם הוא הנחישות לשוב ולהחזיק את המורכבות.
עלינו לזכור כי היעדר מידת האמצע, לכל צד, היא שיתוף פעולה הרסני. והעובדה שאנו עדיין עוללים בתודעתנו לגבי השאלה איך להחזיק את כל המורכבות הזו - אינה יכולה להוות תירוץ להשתמטות מהחובה הזו.
כי רק מעמדה פנימית נכונה תיגזר גם הפעולה הנכונה, המעשה הנכון.
באופן אישי, אני מחפשת את הדרכים להרחיב את הידע הרוחי האנושי התומך בנו לפיתוח מידת האמצע והנחישות.
בקרוב ייפתח ביפו הקורס ״להיות אדם - משמעות והתפתחות״ ושם נלמד ונתרגל את הידע הזה, הן מעולם האנתרופוסופיה והן מעולמות סוד נוספים.
לפרטים על הקורס, עלויות, תאריכים, שאלות ועוד - סיגלה גולדפרב | 052-3256160
ולשאלות לגבי הקורס עצמו - מוזמנים ליצור איתי קשר ישירות yifataharon10@gmail.com
