אש ובעלות

האדם יורד מעולמות הרוח להתגשם על האדמה, מהותו ורוחו לובשות צורת גוף, מתלבשות בו בגוף הפיזי, והגוף הופך בהדרגה להיות הבעלים שלהן, כלומר, owner - כך מציעות תורות הסוד השונות לחשוב על קיומנו כאן, הארצי והרוחני שזורים זה בזה; אפשר לחשוב על זה כרעיון בלבד, אפשר לדמיין את התמונה הפנימית של כוח רוח שיורד אל תוך הגוף, הבשר; אפשר להגות בזה ולשאול: מה אם זה נכון? וגם - מה אם זה לא נכון?

---

״הם ששת האחרונים מני רבים, כבר אין בזה שום דבר חריג, אסטרונאוטים בשגרה בחצר האחרונית של כדור הארץ. החצר האחורית המופלאה והבלתי-סבירה של כדור הארץ. מתגלגלים ראש אל עקב בסחף האיטי של שעטתם, ראש אל מותן אל יד אל עקב, מתגלגלים ומתגלגלים עם הימים. הימים אצים-רצים. כולם יהיו פה תשעה חודשים בערך, תשעה חודשים של היסחפות חסרת משקל, תשעה חודשים של ראש מנופח, תשעה חודשים של חיי סרדינים, תשעה חודשים של בהייה בכדור הארץ, ובחזרה אל כוכב הלכת הסבלני שמתחת.

ציוויליזציה חייזרית עשויה להביט מהצד ולשאול: מה הם עושים כאן? למה הם לא נעים לאנשהו, אלא רק מסתובבים ומסתובבים? כדור הארץ הוא התשובה לכל שאלה. כדור הארץ הוא פניו של אהוב מאושר; הם צופים בו ישן וער, שקועים בהרגליו. כדור הארץ הוא אם המחכה לשובם של ילדיה, מלאי סיפורים והתלהבות וגעגוע. עצמותיהם מעט מדוללות יותר, גפיהם מעט כחושים יותר. עינים מלאות מראות שקשה לתאר.״

(״מסלולים״, סמנתה הארווי, הוצאת כתר, עמ׳ 8)

---

כשקראתי את התיאור הזה, שבתוך העלילה מתייחס לשישה אסטרונאוטים, באופן אולי מתבקש עלתה בי התמונה של עובר ברחם אמו. התודעה שלו עדיין נמצאת בעולמות אחרים, לא אלו המוכרים לנו בתודעה הרגילה, הוא צף במי השפיר החמימים, מתגלגל ומתהפך ומתגלגל, הציפה מאפשרת את התנועה של הגוף הפיזי שעדיין לא קיבל לתוכו את הנשמה במלואה, האדם שהוא יגדל להיות - עדיין מהווה חידה עצומה ואינסופית.

---

ועם זאת, ברגע שיגיח החוצה מתוך הציפה והמים החמימים אל עולם אחר - בתקווה שתהיה כאן מספיק מודעות על מנת שלא יחווה מיידית את אורות הניאון החזקים והמסנוורים, אלא בהדרגה - תתחיל ישות אנושית זו את מסעה, הפעם לא במים, אלא על האדמה, עם נשימת-אוויר, שבתוכה ממשיך לפעול אותו יסוד חידתי ונסתר - יסוד האש.

---

אש של כוחות פעילים ליצירה, לבריאה, להתפתחות מתמדת. אש של מי שהישות האנושית הזו תגדל להיות ולממש בעולם, לכאן או לכאן או לכאן, אש פעילה - חמה או קרה, שורפת או מאירה, ולרוב היא תהיה כל אלו והאדם הגדל והמתפתח יוזמן בכל רגע ורגע לבחור כיצד הוא מנתב ומנווט את האש שבתוכו: כמה חום? כמה קור? האם לשרוף? האם לחמם? האם להאיר או האם להחשיך? האם להיטיב? האם להרע?

---

כעס הוא אש. תסכול הוא אש. עלבון הוא אש.

אכזבה, עצב, ייאוש, ועוד.

כל אלו - אני מציעה: הם אש, הכרחית, במידות בשונות, אש בראי האדמה; והמודעות הערה היא זו שתכריע כמה, ואם להתמיר אותם לאש בראי הרוח, לא רק בראי האדמה.

---

בראי האדמה, האש הזו הופכת להיות בעלים כלפי האדמה, ומתוך שכחת הרוח, אותה תודעה ראשונית: אנו הופכים לחוות את קיומנו כבעלים של הגוף שלנו, כבעלים של נכסים שונים, בעלים של תפיסות-עולם, בעלים של נקודות מבט שונות ומשתנות, בעלים של תיאוריות, בעלים של דיעות אישיות בדמות ״אמיתות״ מוחלטות, וכך הלאה.

---

בעלות זו הכרחית - על כל הנ״ל. גם על הדיעות וגם על הגוף וגם על נכסים וגם על מחשבות... על הכל... כי אדמה היא בעלות. כמו בציטוט מתוך הספר: ״שקועים בהרגליו״. גם הרגלים הם בעלות. אבל בעלות הפוכה: על היסוד החופשי, הלא מורגל.

---

בראי ההסתכלות הרוחנית, בעלות זו על האדמה היא התחלה, ואיננה הסוף. ה״בעלות״ שיכולה להתפתח מתוך זו האדמתית היא ״בעלות״ מתוך הרוח, מתוך פתיחות ההתהוות והתנועה.

הפתיחות נוצרת מתוך התכה של הישן אל החדש המתהווה, וכך הלאה, וכך הלאה, שוב ושוב.

---

״יצר לב האדם רע מנעוריו״ (בראשית ח׳, כ״א) - מנעוריו, לא מהווייתו המלאה והראשונית - זו של הציפה, זו של ההתבוננות מתוך ״החצר האחורית״, כלומר, מעולמות הרוח.

בנעורים מתפתחת האפשרות לרוע, אבל גם האפשרות להתעורר לתהליך חדש: תהליך של בניית החירות לבחור; לבחור את טיב ומהות האש הזו: אש הפרדה ומלחמה, או אש התכה וחיבור.

בתמונה: כד זכוכית לאחר שנוצר מצריבה ועיצובים באש ההתכה (מתוך הביאנלה לעיצוב 2026, מוזיאון ארץ ישראל בתל אביב - המלצה חמה לבקר - עד נובמבר 2026)