[מאמר זה פורסם בגיליון ״חינוך 2״ במגזין ״אדם-עולם״ של חודש ספטמבר 2022 (גיליון מס׳ 81) - בקישור הזה].
אֲנִי כּוֹתֵב אֶל הַמַּעֲתִיקִים. אֶל הַלּוֹחֲשִׁים בַּחֲשָׁשׁ זֶה אֶל זֶה. אֶל הַחוֹרְטִים אֶת אַהֲבָתָם עַל הַשֻּׁלְחָנוֹת. אֶל הַמְּאַחֲרִים. אֶל אֵלֶּה שֶׁבּוֹהִים מִבַּעַד לַחַלּוֹנוֹת. בִּשְׁבִיל אֵלֶּה שֶׁשּׁוֹכְחִים אֶת הַמַּחְבָּרוֹת. בִּשְׁבִיל מִי שֶׁנִּרְדָּם עַל מוֹשָׁבוֹ. בִּשְׁבִיל אֵלֶּה שֶׁלּאֹ יוֹדְעִים אֶת הַתְּשׁוּבוֹת. בִּשְׁבִיל זוֹ שֶׁמּוֹחֶקֶת אֶת מָה שֶׁכָּתְבָה. בִּשְׁבִיל אֵלֶּה שֶׁתָּמִיד יוֹשְׁבִים בַּקָּצֶה. בִּשְׁבִיל זֶה שֶׁקָּם פִּתְאוֹם וְיוֹצֵא.
איגרת אל הילדים/אלי אליהו[1]
קיץ. האנושות עדיין מלקקת את פצעיה לאחר השנתיים-פלוס האחרונות של ה"קורונה", פצעים שנפערו בתוך רובדי החיים השונים בעולם המעשי ובתודעה הפנימית; במערכות היחסים, במערכות הממסדיות, ובעיקר בין אדם לזולתו. וכמו תמיד, הילדים הם אלו שדרכם נוכל לראות את השתקפות מעשינו, המבוגרים, ואת השפעותיהם. אני מתבוננת סביבי ורואה ילדים מכל זרמי החינוך, הנמשכים למסכים השונים כאל מגנט בעל כוח עצום; הורים אשר נואשו מן המלחמות על כך והורים אשר נלחמים ונדרשים ל"הסכמים" עם ילדים צעירים על זמן מסך. מצב זה מעיד על תודעה בעלת משקל עצום, ששואבת את כוחה מתוך המטריאליזם המודרני, ומתוך השפעתו הגורפת על עיצוב האנושות.
מצד אחד, אין זה חדש – השיח בנושא המסכים, תרבות הצריכה חסרת הגבולות והסגידה לאינטלקט והישגיות הפך יותר ויותר שכיח, ומצד שני, נדרש משהו מעבר לשיח. ברור שלא ניתן למנוע את התפתחות העולם הטכנולוגי, זה לא יקרה; אלא שחיוני שנבין את הצורך במודעות ערה של המבוגרים - הן לעוצמתו של כוח מטריאליסטי זה ולאופן שבו הוא מעצב את התודעה, והן לכוחות הרוח העומדים מאחוריו. מודעות זו עשויה ליצור בהדרגה אפשרויות בחירה של האדם, מכאן ולעתיד לבוא.
עדים לחניכה עצמית
הדבר הראשון הנדרש לדעתי, קשור באחריות המבוגרים לחניכה עצמית בתהליך התפתחותם - אך האם יש די הכרה בצורך בחניכה עצמית בקרב הורים, מורים ובכלל? האם צורך זה עולה כהכרח שבלעדיו לא ניתן כיום לקיים חיים סוציאליים מוסריים וערים? האם ברור לנו עד כמה חשוב שהילדים הצעירים יהיו עדים - עדים ממש, בכל רבדי חייהם - למבוגר המקדיש זמן לחניכת עצמו?
אני סבורה שזהו צו השעה, שעה שהיא ארוכה מאוד ותתפרס עוד עשרות שנים רבות קדימה.
אצל יצירי הבריאה האחרים, פוטנציאל ההתפתחות, לפחות בעידן הנוכחי, מבוסס על חוקיות הטבועה ומובנית בהם מראש, ולכן הוא ידוע מראש, סופי, ובמובן הזה גם סגור. ואילו נתיב ההתפתחות אצל האדם מובנה בו כך שהוא תלוי בבחירותיו, ומשום כך הוא נותר פתוח תמיד, לא ידוע ולא סופי. מבטא זאת במילים יוצאות-דופן לתקופתו, פיקו דלה מירנדולה, פילוסוף מן המאה ה-15 בהציעו את תמונת האדם, שהאל הציבו ב"מרכז התבל", כלשונו, ואמר לו:
טבעם, המוגדר מראש, של היצורים האחרים, תחום בתוך גבולותיהם של חוקים שאנו קבענו. ואילו אתה [האדם], שלא תיאלץ להיות נתון בתוך שום סייג, לפי בחירתך - והלוא לשלטון בחירה זו נתתיך - תקבע אתה עצמך את מהות טבעך. במרכז העולם נתתיך למען תוכל לראות סביבך, ביתר נוחות, מה שמצוי בעולם. לא עשינוך שמיימי גם לא ארצי, לא בן-תמותה אם לא בן-אלמוות, כדי שאתה - שהינך, אם אפשר להגדיר זאת כך, בעל תואר כבוד של יוצר עצמך וצר-צורתך-שלך - אתה תיצור את עצמך בצורה בה תבחר. תוכל להידרדר לצורות התחתונות, צורות הפרא; גם תוכל, על פי החלטתך, להיוולד מחדש בצורות העליונות שהן אלוהיות.[2]
הבדל זה של האדם משאר יצירי הבריאה טומן בחובו אחריות עצומה. בזכות אותו אני מודע לעצמויכול האדם לבחור את דרכו ולעצבה, והוא יכול לפנות לכיוונים שונים של טוב ורע לאורך התגשמויותיו השונות על האדמה. זהו בסיס האנתרופוסופיה, לפי שטיינר, ובהתייחסו לעתיד הוא מדבר על שתי פילוסופיות חיים מנוגדות שתתפתחנה באנושות, תהליך לו אנו אכן עדים מזה כמה עשרות שנים לפחות:
תנועה אחת תצטרך לחשוב כיצד ניתן לפתח מושגים ורעיונות שיפגשו את המציאות של נפש ונשמה. האחרים, יורשיו של המטריאליזם המודרני, יחפשו את החיסון ש"יבריא" את הגוף, כלומר, יהפוך את הקונסטיטוציה שלו לכזאת שהגוף הזה כבר לא ידבר שטויות כמו נפש ונשמה, אלא יאמץ השקפה "בריאה" לגבי הכוחות שחיים במכונות ובכימיה.[3]
חינוך וקארמה
מאז המאה ה-19 מתחזקת מגמת החומרנות, והגם שלאורך השנים קמו כנגדה תנועות וזרמים לכיוון החיפוש הרוחי - קיבלו גם אלו בהמשך צביון כמו-גשמי בדמות מרדף אחרי הרוח או האושר - משל היינו רודפים להשיג משהו חומרי, בשונה מעבודה של חניכה עצמית שהדרך היא החשובה בה, לא ההישגים.למעשה, הכול כיום מושתת על המטריאליזם, אשר כמובן מהווה אף הוא חלק מהתהליך ההתפתחותי, אך נתון ליכולת הבחירה שניתנה לנו ביחס לשאלה כמה משקל אנו נותנים לו בחיינו. על רקע זה עולה סכנת הרוע הפוטנציאלי - ולא בכדי, בסוף מלחמת העולם הראשונה, גדושת זוועות ההרס והרוע, שב שטיינר ומדגיש את החינוך כתחום הראשון במעלה שבו נצטרך לשלב את הרוח על מנת להשתקם מתוך ההריסות: אחד הדברים הראשונים, יצטרך להיות מדע של חינוך. ואחד מן העקרונות הראשונים שצריך ליישם בתחום הזה הוא דבר שחוטאים לו רבות היום. יותר חשובים מכל דבר שאתם יכולים ללמד ולתת באופן מודע לבנים ולבנות, או לנערים ונערות, הם הדברים שנכנסים לנשמותיהם באופן לא מודע בעוד הם מתחנכים.[4]
כידוע, אזהרותיו לא הועילו, מלחמת העולם השנייה הגיעה עם תפיסת אדם מטריאליסטית המתייגת אותו לפי דמו וגזעו; תפיסה שהובילה לרוע בלתי נתפס בין אדם לאדם. לכן, אותם" דברים שנכנסים לנשמותיהם באופן לא מודע בעוד הם מתחנכים"מחייבים אותנו, המבוגרים, להיות ערים למה שמתרחשבתוכנו-אנו.
שטיינר מבקש מן המורה לשאול את עצמו מי היו המורים שלו וכיצד הוא עוצב על ידם, שאלה חשובה מאוד במסגרת הליך הידיעה-העצמית[5], ועליה הוא מוסיף את שאלת הקארמה:
חשוב שהשאלה של קארמה, או גורל, תילקח בחשבון, במיוחד לגבי חינוך ושיטות הוראה. האנשים שהקארמה שלי חיברה בינינו בילדות ובנעורים, בהחלט חשובים. והרבה מאוד תלוי בכך שבהוראה שלנו נהיה מודעים שאנו ותלמידינו חוברנו יחדיו […] אנו נדע כיצד להתנהג אם נהיה מודעים תמיד לאידאה של הקארמה. אבל חייב להיות לנו קשר פנימי אמיתי לזה. בין אם אנו טובים במיוחד בהוראה, או אולי טובים פחות, זה באמת לא כל כך חשוב. אפילו מורים חסרי כישרון לחלוטין עשויים לפעמים להיות בעלי השפעה עצומה […] זה הרבה יותר חשוב שהלך נפש כזה, הרגשה כזו, יובאו אל המשימה, מאשר ללמד אנשים כיצד לעשות את זה וכיצד לעשות את ההוא.[6]
באופן בלתי מתפשר מבקש שטיינר לעורר את בני האדם בכלל, ואלו הקשורים בילדים בפרט, למהות הרוחית. ההפניה לחקירת הקשר הרוחי-קארמתי היא מהותית, הגם שתחום הקארמה עדיין נסתר מעיננו; אך השאלה צריכה להישאל, ולהיתמך בתרגילים ובעבודה פנימית.[7]
שלמים או מושלמים?
מהות רוחית, מטבעה, איננה ידועה; עמדה חומרית, לעומת זאת, מבוססת על מה שמוכר, ידוע וכבר התרחש. הבדל זה הוא קריטי, משום שהמציאות בה אנו חיים, החדשות שאנו שומעים, הגישות המדעיות שאנו נחשפים אליהן - כל אלו ועוד מושתתים על חשיבה שנקודת מוצאה היא הידוע והמוכר; בכך מתקבעת התודעה האנושית על יסודות-עבר סגורים. גם כאן יש להשאיר נתיב פתוח של אי-ידיעה, שהרי בתוך פתיחות זו טמונה בחירתו של האדם, בכל רגע מחדש. אי-ידיעה זו מובילה אותנו להכרה שהאדם איננו מושלם, הוא משתלם. והגבול ביניהם הוא דק והרסני.
במשך שנים ערכה קרול דואק, פרופ' לפסיכולוגיה, מחקרים עם ילדים בגיל 10. היא מצאה, כי ילדים שקיבלו עידוד על פי מאמציהם ולא על פי הישגיהם, היו פעילים ובעלי תקווה ויכולת התמודדות עם אתגרים - הרבה יותר מאלו שקיבלו שבחים על הישגיהם, וויתרו כשנכשלו[8]. פרופ' דואק מעלה את השאלה: איך אנו מגדלים את ילדינו? האם כ"עדיין לא" (למשל, "עדיין לא הצלחת, וזה לא אומר שלא תצליח בהמשך") - מה שמשאיר פתח לעתידם; או כמי שהם "עכשיו" - במובן של עשויים וגמורים. במילים אחרות היא שואלת – האם אנו מבקשים מילדינו, במודע או שלא במודע, ואולי גם מעצמנו, להיות מושלמים?
ב״נפילתן של רוחות האופל״ אומר שטיינר: "בטח", יגידו האנשים, "זה יהיה טוב להיות יותר ויותר מושלם! ואיזה אידאל יכול להיות יותר טוב מאשר שתהיה לנו תוכנית שתהפוך אותנו ליותר ויותר מושלמים?" אך זה אינו תואם את חוק המציאות. זה נכון, וזה טוב להיות יותר ויותר מושלמים, או לפחות להתכוון להיות כאלה, אך כאשר אנשים מחפשים להיות מושלמים בכיוון אחד מסוים, החיפוש הזה אחר השלמות ישתנה לאחר זמן מה למה שבמציאות הינו חוסר שלמות. מתחולל היפוך שהופך את התשוקה לשלמות – לחולשה.[9]
הפרדוקס של הסמכות
וברוח היפוך זה, ככל שהמטריאליזם גובר כך גם נפתחים מן הקצה השני השערים לכניסתה של הכרה רוחית פעילה לתוך מחשבת האדם - אם יבחר בכך. ולא רק לתחום המחשבה אלא גם לתחום הרגשות, בו נעשה האדם בהדרגה חופשי יותר. כמובן שעדיין ישנם מצבים של השתלטות רגשית על האני שלנו, אך גם זה ישתנה, והרבה בזכות הילדים של היום, המבקשים מאיתנו לקיים את העבודה הפנימית הרגשית הזו.[10]
הילדים של העשורים האחרונים, מגיעים לעולם עם יכולות רוחיות מפותחות, הבאות לידי ביטוי, בין היתר, בחשיבה מפותחת, בכוחות רצון חזקים מאוד המולידים – לצד עיקשות גם פתיחות וגמישות, עם רצון עמוק לשינוי הקיים. ומה הם פוגשים? מבוגרים, שהם לרוב - מבלי דעת אפילו - מקובעים בעמדותיהם, או במילים אחרות – בעלי דעות קדומות; דעות שספגנו לתוכנו כיחידים וכאנושות לאורך דורות. כדי להשתחרר מאותם קיבעונות מחשבתיים עלינו בראש ובראשונה להכיר בקיומם, ובמקביל להיות ערים לצורך של ילדינו בסמכות שהם יכולים לבטוח בה. וכך, באופן לכאורה פרדוקסלי - כדי ליצור עבור הילד חוויה של סמכות, עליי להיות נכונה להשתנות. מדוע? משום שכאשר במסגרת תהליך של חניכה עצמית אני משילה מעליי דעה קדומה כלשהי – על העולם, על אנשים, על תחומים שונים של החיים וכו׳ - כוחו של האני שלי מתחזק, ועבור הילד זו חוויה של סמכות.
כאן נכנסת שאלה נוספת, שעניינה הוא בחירת הדרך של החניכה העצמית, ותנועה בין הדרכים השונות. הקושי להשתנות הוא עצום, הוא מפגיש אותנו עם כאבים שונים, ולעתים אוחזים בנו דפוסים כה עמוקים, עד שנדמה שגם אם הם עלו למודעות שלנו, לא נוכל להשתחרר מהם. ואכן, ישנם דפוסים שלוקח להם שנים להיסדק ולהשתנות, זהו חלק מהתהליך. וכאשר אין דרך קודמת להישען עליה, עלינו ליצור זאת מתוך הסמכות הפנימית בבחינת "יש מאין". אכן, בין מה שאנו – כבוגרים, כהורים, כמחנכים – יודעים, ובין מה שאנו נדרשים לדעת ולעשות – קיים פער גדול בתקופת אנושות זו.
השאלה היא מה מתבקש מאיתנו, המבוגרים. בספרם הנ״ל ילדי אינדיגו - הדור החדש? עונים על כך ארמן טאוגו (Armen Töugu) וקרטו סואנס (Kerrtu Soans): אנו מציעים דרך שבה, צעד אחר צעד, ניתן למצוא קשר עם ילדי הדור החדש. חשוב לציין שאין זה קל לקבל את ההצעות האלו כי נדרש מאמץ ועבודה על עצמנו. [...] לא מדובר כאן על תוצאה סופית מסוימת שאליה יש להגיע. עצם העניין הוא קיום התהליך עצמו שבתוכו יש צורך להשתתף בצורה מודעת. [...] קיים רק מכשול אחד המונע מאיתנו לחשוב נכון – דעותינו הקדומות. זאת אומרת שכצעד ראשון אנו צריכים ללמוד להתייחס לעובדות ללא הנחות קודמות.[11]
אחד התרגילים הראשונים המוצעים בספר מצוין זה הוא תרגיל ההקשבה שלא דרך דעות קדומות, כאשר ״המבוגר צריך להתרכז על מנת לקלוט את משמעות דברי הילד ובדרך זאת הוא מפתח את חשיבתו בעצמו. זה אפשרי רק אם לדבריו של הילד – או של מישהו אחר – מקשיבים ללא הנחות קודמות ודעות קדומות. ראשית יש לספוג אותן ורק לאחר שהקשבנו עד הסוף, לנסות להביא לבהירות והיגיון במחשבות המוצגות״[12]
המילים "חניכה עצמית" עלולות להתקבע כמושג ריק. זהו דבר אחד לדעת אודותידע-אדם, ויהא ידע-אדם זה גבוה ככל שיהיה, לעומת לחקור ולעבוד פנימית את אותו ידע-אדם, וליישמו בפועל. דרך החניכה מבקשת את הערוץ השני, לא זה האקדמי-שכלתני, ועם נכונות להרבה כישלונות ותסכולים.
ומשום כך אני רוצה לשבח את הלא-מושלם שבנו, בני האנוש. בזכות אותו יסוד לא-מושלם ואף פצוע - אם נעז לשים את הדברים על השולחן – אנו מתפתחים. יסוד ״אדמי״ זה[13] צריך להגיע לתודעתנו כדי שנבחר בתהליך ארוך שנים וסבלני של חניכה-עצמית פעילה, עבורנו ועבור הילדים. כשאדם מבוגר עושה זאת – הילד הצעיר קולט זאת לתוכו גם אם תוצאות הפעולה הזאת יתגלו רק בעתידו. חניכה עצמית היא האתגר של משפחת בני האדם כיום, לכבוד ילדיה הנושאים עיניהם אל המבוגרים שבה. זוהי בקשת הילדים מאיתנו.
[1] אלי אליהו, איגרת אל הילדים, הוצאת עם עובד, עמ׳ 14. [2]ג׳ובני פיקו דלה מירנדולה,נאום על כבוד האדם, בתרגום גאיו שילוני, הוצאת כרמל, עמ׳ 25-24. [3] ר׳ שטיינר, נפילתן של רוחות האופל, GA177, בתרגום שוני תובל, עמ׳ 97 – במקרה או שלא במקרה, שטיינר חוזר לא אחת על המילה "חיסון". בעיניי, הכוונה היא קודם כל לתפיסה של האדם כישות פיזית גרידא, שכל ריפוייה הוא דרך אמצעים כימיים, גם במובן הרפואי, אך לא רק. [4] שם, עמ׳ 201-200. [5] שם, עמ׳ 132-131. [6] שם, עמ׳ 134-133. [7] כך, למשל, הרב אברהם יצחק הכהן קוק: איני צריך להזניח את תביעתי הפנימית, לסקור על הכל מרוחי העצמי. ועם זה יש שהנני קרוא להתחזק ולהרחיב את השקפותיי הרוחניות והמעשיות, על פי אותה הקליטה הבאה מבחוץ, על ידי רֵעוּת, ערוב בין הבריות, קריאה בספרים, ויתר נסיונות החיים. ואחר כך חוזר הכל להתמזג ברוחי העצמי והנני שב להסתכלותי הפנימית – חדריו, הוצאת דברי-שיר, עמ׳ יז-יח. [8] הרצאת טד: Carol Dweck-the power of believing that you can improve - [9] הערה 3 לעיל, עמ׳ 69. שטיינר מכוון כאן לעיקרון אובייקטיבי, אותו הוא מכנה ״תנועת המטוטלת״, לפיו בתוך תנועת הבריאה האינסופית, דברים בכל תחום מגיעים לנקודה חד צדדית שממנה הם מתהפכים אל הקצה השני, ההופכי שלה. זה קורה תדיר בתודעה שלנו. אנו ברגע אחד יכולים לחשוב שאנו (או אחרים) נפלאים, וברגע הבא לחשוב את ההיפך בדיוק, ובכל תחום. כך גם השאיפה למושלמות, שתתהפך לחולשה. עיקרון זה מצוי גם בתורת הקבלה כ״אתהפכא״ (למשל, ספר הזוהר, חלק א׳, ד, ע״א). [10] ארמן טאוגו וקרטו סואנס, ילדי אינדיגו - הדור החדש?, בתרגום יבגניה יושר-גדילוב, הוצאת חירות, עמ׳ 64-62. [11] שם, עמ׳ 115-114. [12] שם, עמ׳ 115. [13] בהיותו ייחודי לאדם בלבד