הערב, לפני ליל שמחת תורה החל מחר, אנו מציינים את ליל הושענא רבה, בו נוהגים להישאר ערים ולעסוק בתורה (בדרך כלל חומש ׳דברים׳, ויש הקוראים את התורה כולה בבת אחת). אחת הסיבות לכך היא שמבחינת מעגל השנה היהודי ותורת הסוד, בלילה הזה ניתנת לנו הזדמנות נוספת להשלים את מה שעדיין לא השלמנו מאז חודש אלול: את חשבון הנפש שלנו. שהרי אנו כבר יודעים שנפש היא רובד במערכת האנושית שבהחלט דורש חשבון, כלומר, התבוננות, חקירה והתמרה. ומאחר שלפי ספר הזוהר בלילה זה נעשה החותם הסופי של בחירותינו לעצמנו לשנה הקרובה ("ליל חיתום הדין"), אז כדאי לנצל את ההזדמנות הנוספת לעוד שיחה אינטימית עם הבריאה.
עוד צלילה קטנה פנימה
מדובר במפגש אישי, מצומצם יותר ביחס למפגשים שחלו בינינו לבין בוראנו מאז הסליחות, ראש השנה ויום הכיפורים. עד ליום זה החגים כיוונו לתפילות ולתשובה פנימית הקשורה גם בעמים אחרים, במעגלים רחבים, ואילו הפעם, בהושענא רבה, זהו מפגש אישי, ללא סמלים וללא טקסים. מפגש המביא אותנו לצלול עמוק יותר לנבכי נפשנו, לזכך ברמה הכי עמוקה שאפשר, הפעם רק ביני לביני, בלי שאף אחד יודע...
בסיבוב הנוסף הזה הבדיקה שוב תפנה אל שלוש מעטפות הנפש שלנו: החשיבה, הרגש ודחפי הרצון. כל אחת משכבות אלו יכולה לשלוט בנו מבלי שנשים לב... אך בעזרת מודעות ערה של כוחות ה״אני״ הרחב, הופך הוא למתבונן וחוקר של מעטפות אלו, זיהוי פעילותן בתוכי: מתי החשיבה שלי יותר חזקה על חשבון הרגשות והרצייה; מתי הרגש חזק יותר על חשבון השתיים האחרות; ומתי דחפי הרצון מובילים אותי כאילו אין ״אני״ שיכול לעצור אותם ולנווט אותם מתוך עירנות ושיקול דעת.
על הגאווה
ועדיין, שאלה מסקרנת היא באיזה בדק בית חוזר מדובר. יש סברה בתורת הסוד, לפיה מלחמת אחרית הימים, מלחמת גוג ומגוג, תתרחש בהושענא רבה.
הנה סיפור חסידי פשוט ועמוק, המיוחס לרבי פנחס מקוריץ, בהקשר זה: "בחול המועד סוכות דרש רבי פנחס על ההפטרה שבה מדובר על ביאת גוג ומגוג. אמר: 'מקובלים אנו שהקרב העיקרי במלחמה זו יהיה בסוכות. הבריות אומרים על אדם פלוני ועל עם פלוני: גדול הוא כגוג. מפני מה? מפני שגוג הוא גדול בגאווה ובגסות רוח. וזוהי המלחמה שצריכה להתלקח בסוכות: מלחמתנו בגאוותנו'." איני יודעת, בנקודת הזמן הזו, כיצד לפרש את המילה ״מלחמה״ בה הוא משתמש בסיפור. האם הכוונה היא לעמידה איתנה ושקטה למול גילויי הגאווה שאני מזהה בתוכי? האם הכוונה היא לסילוקם, ואז עולה השאלה - איך? האם הכוונה היא לעבודת התמרה של הגאווה לצניעות (באמצעות כלים שונים)? וכך הלאה. ׳מלחמה׳ היא מושג שיש לו פרשנויות רבות, אך מה שלמעשה ״קובע״ ברגע האמת הוא מה שקורה בחווייה שלי באותו רגע בדיוק.
וככל שזה נוגע לגאווה, שהיא כה מושרשת בטבע האנושי הצר והראשוני, אכן עולה שאלה חשובה: מה מצבה העדכני של הגאווה שלי? כלפי מי היא עלתה לאחרונה, ומדוע? מה הכאב שבתוכי שהוליד אותה? שהרי גם כאשר אדם הוא בעל יכולות גבוהות שונות בתחום מסוים מאדם אחר, בין זה ובין גאווה אין קשר. לכל אדם יש את הייחוד שלו, ובמישור הזה - אין שום מקום להשוואות, זו התנסות טהורה כשלעצמה, כל אחד ואחת בתחום ייחודו וייחודה.
הגאווה אף יכולה להיות תולדה של עלבון, של קנאה, של כעס.... כל אלו מחזיקים את האדם בפיצול ובפירוד, עד לרגע שימת הלב באומץ ובכנות עצמית, שם הוא יכול להתעורר ולעבוד עימם; אחרת, כל אלו דואגים לניתוקים ולשיכחת האמת של הלב, של מה שבאמת חשוב לי בחיים, של מי שבאמת חשוב לי בחיים. מהו ה״חותם״ שארצה ליצור ביחס אליהם, מתוך מודעות?
לאחר הושענא רבה, מגיע ליל שמחת תורה וחג שמחת תורה. בשמחת תורה קוראים את פרשת "וזאת הברכה" (היחידה במקרא שאינה נקראת בשבת), החותמת את ספר דברים ואת החומש כולו, ובשבת הראשונה שאחרי שמחת תורה מתחילים לקרוא את התורה מהתחלה, מבראשית. הנה, אם כן, תזכורת נוספת למעגל החיים המחזורי המתפתח, אשר מצד אחד חוזר על עצמו ומצד שני מזמן אפשרויות להתחדשות. כי למרות שהחיים נעים במעגל, במחזוריות, זוהי אינה מחזוריות של חזרתיות אלא של צמיחה ותנועה, כמו בספירלה. אדם עוזב את העולם בצורה שונה מזו שהוא נכנס אליה, גם אם הוא לא יודע זאת (וכדאי שיידע). כפי שהתאים בגוף שלנו מתחדשים בכל רגע ורגע, וזה מאוד ברור לנו במישור הפיזי, כך גם
בנפשנו וברוחנו יש שוב ושוב הזדמנות להיכנס פנימה, להתבונן, לחקור, להוציא עוד אור מתוך החושך ולהמשיך הלאה. החזרה אל נקודת ההתחלה, אל בראשית, מזכירה לנו שכל עוד אנו כאן, אנו עדיין בדרך. לא עוצרים. מתחילים שוב, אבל ממקום אחר.
אנו עומדים בפני כניסה לתרדמת החורף של הטבע. התכנסות לצורך הכנה לצמיחה מחודשת באביב הבא. לכך נועדו החגים להכין אותנו: הטבע נרדם, והאדם מתעורר. התנועה ממשיכה. לכן, גם ליל הושענא רבה הוא לא ממש הזדמנות אחרונה: התהליך ממשיך ונגיש לנו כל יום ויום, ועם זאת, ועל אף שמעגל השנה היהודי ממשיך לנוע ואנו בתוכו, עדיין נדמה לי שמעגל זה דואג בחכמה לכך שלא ״נמרח״ את הזמן, שלא נדחה ונגיד "אחר כך". התחנות הללו, מאז חודש אלול ועד הושענא רבה, הבנויות זו על זו, כל אחת מהן יורדת יותר ויותר לעומק, לקילוף של עוד קליפה בשכבות הבצל שאנו נושאים בנפשנו. והושענא רבה אף היא תחנה משמעותית לעת עתה.
יש מנהג בליל הושענא רבה לברך בברכת "פתקא טבא" (פתק טוב). זוהי ברכה מסורתית, המסמלת את החותם השני, כאמור, שבו נמסר הפתק לעולמות העליונים לממש את מה שנכתב בראש השנה ונחתם לראשונה ביום כיפור. בברכה הזו מאחלים שנקבל דואר טוב, אבל - את המעטפה "פותחים" רק בחנוכה.
כל אחד ואחת מאיתנו מוזמנים למצוא את הדרך האישית והמתאימה לה/לו ביותר, כדי לקיים את בדק הבית הנוסף הזה בליל הושענא רבה - בין אם באמצעות כוונת המחשבה בלבד, בין אם דרך בקשה ותפילה פנימית, בין אם בקשת סליחה שמחכה להגשמה, ובין בכל דרך אחרת שתומכת בשליחת המעטפה עם הפתק ליעדה.
בברכה לחג שמח ול"פתקא טבא" :)
