אני חשה את מה שקורה סביב, ממאנת להסכים לחלק שאומר לי: ״יהיה בסדר, זה שטויות, זה יעבור.. תתרכזי בחיים שלך וזהו..״.
זה לא פשוט לסרב להקשיב לחלק הזה, המפתה, הקל, הנוח.
לפעמים הוא מופיע בצורה אחרת, בקול שאומר: ״אחרים דואגים לדברים, את לא באמת יכולה לעשות משהו״.
ואני ממשיכה לסרב.
ומן הצד השני: אני נחשפת פה ושם - במינונים שאני ממש מתעקשת לאזן אותם - להתרחשויות שהולכות וקורמות עור וגידים עוד ועוד בעולם, החלטות שלטוניות שמתקבלות כנגד חירות האדם בשם מלחמה בוירוס, ויכוחים קשים בעוצמות שלא נתקלתי בהן לגבי איך לשמור על הילדים, מה הדרך הנכונה, איך לשמור על מבוגרים ומה הדרך הנכונה, ועוד.
ולא אחת יש שם המון המון כאוס תודעתי. מכל צד - זה שבעד משהו, זה שנגד משהו. יש מילים קשות בכל צד כנגד הצד השני. מילים קשות ביותר, שמשקלן כבד ומשפיע על כל נפש, גם אם לא מודעים לכך.
ואני מוצאת שהכאוס התודעתי הזה מביא לפרדוקס תודעתי: כלומר, אם דיעה אחת יוצאת כנגד דיעה אחרת, ושתיהן עושות זאת בדרך של הפחדה - אז ממה נפשך? מה הועילו חכמים בתקנתם?
האמצעי צריך להשתנות.
האמצעי צריך להשתנות - ולא משנה באיזה צד אתה.
עירנות למצב מסוכן - כפי שרבים חווים כעת שמתרחש למול עינינו - מבקשת עמידה איתנה, לא הפחדה.
עירנות למדרון החלקלק בו אנו מצויים מבקשת התעוררות שהמניע שלה איננו פחד, שהרי אז אנו בעצם נותרים באותה מציאות, ומחליפים צדדים...
מדובר על חצייה של הפחד, יציאה למקום שהוא לא פחד כזה, ולא פחד נגדי לו, יהא אשר יהא הפחד; כי מה שעומד על הפרק זו חירות החשיבה של האדם ובחירותיו, וחשיבה זו מושתתת למעשה על יצירת מוסר פנימי חדש על ידי כל אינדיבידואל ואינדיבידואל בפני עצמו, ולא מוסר המבוסס על ציוויים מן החוץ, המגיעים בנשיפה מאחור, מן העבר הרחוק, מתודעה ישנה שבה אמרו לבני האדם כיצד לנהוג.
המוסר החדש שאדם צריך ליצור מתוך התבוננות, חשיבה ערה, שיקול דעת - הוא מוסר שמגיע מחשיבה טהורה, נטולת פניות אישית, חשיבה שחוצה את הפן הסובייקטיבי האישי.
זה מאוד מאוד מאתגר וקשה.
מאוד.
אך זהו המאמץ כעת.
ובמילים אחרות, בפועל משמעות הדבר בעיניי היא להקשיב, לשים לב, לפתוח עיניים, כן להיחשף גם לצדדים הקשים המתרחשים מול עינינו - ויחד עם זאת למנן את מידת הרעל המגיע מן המדיה ומן הרשותות; למנן אותו בפילטרים ומסננים של עובדות קודם כל, ואחר כך לבחור גם את מי שעליו/עליה אני חשה ביטחון לסמוך, קול שעולה ממנו חשיבה מאוזנת הקשורה לעובדות ולא להיסטריה, ולהיעזר בקול הזה על מנת להמשיך לצעוד קדימה.
זו השעה של המאמץ האנושי התודעתי להבחין בין מניעי הפחד והאינטרסים ובין מניעים הקשורים לחיבורים, כבוד אנושי ומרחב להתהוות חדשה של יחסים אנושיים ויחסי אדם-עולם חדשים.
זו השעה ממש.
