״מילים הורגות״

לפני כשנתיים כתבתי סדרה של שלושה פוסטים בפייסבוק שעסקו בנושא כוחן של מילים והשפעתן במערכות יחסים, בהתייחסות לספר ״מילים הורגות״ המוזכר בהמשך.

אני מביאה כאן את שלושת הפוסטים, בשלושה חלקים.

לפיכך זהו טור מעט ארוך, אך יש בו - אני מקווה - כדי לתרום להבנתנו את מהות השיח האנושי, כולל עצות מעשיות ליישום.

זהו נושא לא קל כלל וכלל.

כוחה של מילה, כוחו של דיבור, הוא עצום.

הבריאה כולה נבראה במאמרות (״ויאמר אלוהים: ויהי....״), האדם מובחן מיתר הברואים בהיותו בדרגת ״מדבר״, והמהות הראשונית של הכל מיוחסת למילה, ללוגוס (״בראשית היתה המילה״ - הבשורה על פי יוחנן).

על אף שלושת החלקים להלן, עדיין זוהי יריעה קצרה מאוד בהקשר לנושא כה עצום.

ובכל זאת.

חלק ראשון - חשיבות המילים והמודעות להן

בספר הנוקב ״מילים הורגות - כשדו-שיח יומיומי הופך לנשק קטלני״ מאת ניני גוטספלד-מנוח נפרשת יריעה רחבה מאוד של יחסים קשים, המבוססים על מילים קשות בעיקר, בין בני זוג, אבל לא רק, אלא בין בני אדם בכלל.

מילים הן רובד שקל יותר להתבלבל בו. במעשים של פעולות ממש - גם דיבור הוא פעולה, אך איננה מעשה - קל יותר להבחין בפגיעה, שכן הפגיעה היא ממשית ואין דרך לפרש אותה, לרוב, ביותר מדרך אחת. (אין זה אומר, אגב, שזה גורם לצד הנפגע לקום מיד ולעשות משהו על מנת לעצור פגיעה פיזית זו, אך עובדתית המעשה הוא גלוי לעין).

לא בכדי מבוססות כל תורות הסוד על ה״מילה״, ועל בריאה דרך מילים ואמירות. החל מ״ויאמר אלוהים....״ בבראשית, המשך ב״בראשית היתה המילה״ בבשורה על פי יוחנן, דרך ״בעשרה מאמרות נברא העולם״, ועוד ועוד.

מילים יכולות להחליש (וזה נעשה בהדרגה, וזו אחת הבעיות שמקשות על זיהוי הפגיעה), ומילים יכולות להזין ולברוא.

בספר הנ״ל מונה המחברת שורה של ״משתיקי קול״ אשר מתלווים אל המילים הקשות הנאמרות על ידי האדם למשנהו במטרה ׳להשתיק׳ את קולו/ה של האחר/ת, כלומר, להימנע ממודעות לקיומו של אחר/ת, ובכך להימנע מהקשבה כנה ; שהרי אם אין שם ״אדם אחר״, אז למי בכלל יש להקשיב....

הנה חלק מן הרשימה (בספר יש פירוט רב עם דוגמאות):

- מסרים שליליים ותוקפניים בתחפושת של שאלות - שימוש רב במשפטי : ״אם היית.....״ - שימוש רב במשפטי : ״את/ה הרי.....״ - קיבוע והנצחה של השלילה באמצעות הנצחות (את/ה תמיד... כרגיל את/ה.... ודומיהם) - המורה הנצחי: ביקורת, נזיפה, הפגנת עליונות, הנחתת הוראות ושליטה בתחפושת של מורה - שימוש בסמכות מקצועית ו/או בשפה מקצועית - מסרים שליליים והטלת מרות בתחפושת נייטרלית (בנוסח ״יש כאן לכלוך״) - הכחשה /הכחשה באמצעות הפגנת אמפתיה (״אני ממש דואג/ת לך...״) - היתממות (״אני אמרתי??״) - ויכוח לשם ויכוח - זלזול ובוז בתחפושות שונות - כגון, הומור בשירות האדם המתעלל (״אי אפשר לצחוק איתך״) ועוד

הדוגמאות המובאות בספר הן מפורטות ורבות, והן מלמדות על כמה עקרונות החסרים בשיח תקשורתי כנה ואמיתי: - הימנעות מהישארות בחוויה האישית (״את/ה...״ במקום ״אני הייתי מבקש/ת /רוצה/ שמח/ה....״ - אין יכולת בסיסית של התנצלות וחרטה - מעולם לא נשמעות מילים של בקשת סליחה ומעשה של פיצוי מודע על הפגיעה - היעדרות של רצון כנה להבין את החוויה של האחר/ת

הדברים הם מורכבים מאוד, כמובן. הם קשורים באישיות של כל אדם, בטמפרמנט שלו, במה שירש/ה מבית הוריו, במה שהוא מודע לו, ובעיקר ברצונו להתפתח ולהשתנות. מפגש בין שניים ויותר יוצר מעין ״ישות שלישית״ של קשר שמקבלת ״חיות״ משל עצמה דרך מה שמינים אותה השניים (או יותר) המרכיבים אותה, ולשם ״הזנה נאותה״ נדרשת מודעות עצמית גבוהה שאינה מתפשרת.

סוג של אזהרה לתשומת לב: הספר מביא דוגמאות כה מוחשיות מהיומיום שלנו כבני אדם, כך שכל אחד יוכל למצוא את עצמו/ה שם. כך, ללא תשומת לב ערה וחדה, יכולים אנו למצוא את עצמנו מתמלאים בתגובות של כאב, כעס רב, רחמים עצמיים ועוד ועוד - כנגד אדם אחר שאנו חשים שהוא/היא התייחסו אלינו כך.

לכן חשוב מאוד להישאר עירניים ועם מירכוז פנימי חד ומאוזן על מנת להתמודד עם מה שעולה, במצב כזה.

המטרה של פוסט זה היא לעורר מודעות גבוהה לכוחן של מילים הנאמרות בין בני אנוש, לחשיבות העצירה והבחירה של המילים מראש תוך עבודה סיזיפית מודעת של המניעים לאמירתן, עוד בטרם הוצאתן מן הפה; זה קשה, יש מכשולים וטעויות, אך זה בדרך כלל בר תיקון, כשרוצים בכך ומודעים לזאת.

הרצון ההדדי של שני בני אדם להקשיב אל האחר ממקום פתוח, ממקום שבו יש נכונות אמיתית להכיר את האחר, להכיר את הקשר בינינו ואת ההשפעה שלי עליו/ה ושלו/ה עליי - זהו הבסיס הראשוני המתבקש, לפני הכל.

לכולנו השפעה מהותית זה על זו, זו על זה, בכל הוריאציות של ״זה״ ו״זו״. אין להתעלם מכך. אין להכחיש זאת. אין גם טעם לצלול ל״אובר-האדרה״ של העניין. חשוב, לפיכך, לזכור, כי מטרת הגברת המודעות למילים הינה בעצם כמעט אחת בלבד: לעורר את המודעות לקשר שבין בני אדם דרך השיח, בהיות האדם דרגת ״מדבר״, כמובא בתורת הסוד, ולפתוח את לבבות בני האנוש בהדרגה ובנחישות של התמדה אינסופית, באופן הדדי.

חלק שני - כעס והתפרצות זעם

בתוך מילים קשות ישנו גם הרובד הרגשי שבו מככב הכעס האנושי. ר׳ שטיינר, במאמרו ״שליחות הכעס״, מביא את משמעותו הרוחנית של הכעס בישות האנושית, כבא לעורר ולחזק בתוכה את האני-המודע-לעצמו, על מנת שיוכל לפעול, להגיב ולדבר בשיקול דעת ובאיזון (פוסט שכתבתי על כך - https://www.facebook.com/permalink.php?story_fbid=2381036968691891&id=178081285654148).

עד לביסוס אני ממורכז המודע לעצמו בעמדה של איתנות, שלווה ונכונות לאהבה, ישנה דרך שיש לעבור. בין לבין, בדרך הזו, התפרצויות זעם וכעס הן חלק מן המנעד הרגשי הנפיץ הזה. מצד אחד הן בולטות יותר מאשר מילים שליליות המסתננות כאילו ״בדרכים לא דרכים״ ומחלחלות להרעלת הצד השני - כמו גם את זה המוציא אותן מפיו; מצד שני, הן עלולות להיות מתוייגות במשהו פשטני שבא להפחית מהחשיבות של נוכחותן ביחסים, כפי שמביאה מחברת הספר:

״מיוחד הוא מקומן של התפרצויות כעס וצעקות במערכת היחסים המתעללת. הן מתרחשות דווקא באופן גלוי ביותר, והאישה אכן מודעת להן ולחשיפתה אליהן, אולם משום מה נשים אינן רואות בהתפרצויות כעס תכופות התנהגות אלימה, וכמובן אינן מגדירות אותה כאלימות נפשית. בשל כך משלימות נשים רבות עם התנהגותו של בן הזוג הרגזן, מקבלות אותה כעובדה, כי ׳מה לעשות?! זה האופי שלו, הוא עצבני׳, ואינן מבינות עד כמה הרסנית התנהגות זו, ועד כמה היא מחבלת בסביבה הקרובה.״

ובהמשך -: ״[התפרצויות זעם] תתרחשנה בדיוק באותם מקומות וזמנים בהם האדם שמאבד שליטה מרשה לעצמו לאבד שליטה. יהיה זה בדיוק באותו רגע בו הוא נוטל לעצמו, שלא כדין, את הזכות להתנפל על הזולת ולפגוע בו. הוא יעשה זאת תמיד כלפי אנשים החלשים ממנו, אנשים הנכנסים להפחדותיו, ויימנע לעשות זאת במקומות בהם התפרצותו עלולה לגרום לו הפסד משמעותי בעיניו.״ (שם, עמ׳ 149).

לכעס/זעם יש, איפוא, מקום מתעתע-משהו; הוא בולט ונגלה לעין, אך מאחר שהוא לא רציף (אדם אינו יכול לזעום ללא הפסקה, כוחותיו תשים), נדמה כי ניתן לדלג על כך, מכנים זאת כ׳מריבה חולפת׳, בשעה שאין זה כך כלל וכלל. מדובר בדפוס הרסני, החודר כרעל לתוך הקשר בין בני האדם, ומכלה אותו (ואת כוחות החיים של כל אחד מהם) בהדרגה בכיוון שאין ממנו חזרה.

לא מדובר, לפיכך, בעוד ׳מריבה׳, לא כל שכן ׳חולפת׳. היא נטמעת היטב בתאי הנפש ובתאי הגוף.

״כשמכנים אדם הנוטה להתפרצויות זעם בכינויים כמו : ׳עצבני׳, ׳רגזן׳, ׳כעסן׳, ׳חם מזג׳, ׳בעל פתיל קצר׳, ואפילו ׳רתחן׳, ממזערים את ממדי התופעה ואת תוצאותיה ההרסניות ומרככים את היסוד הפוצע והממית שיש באותן התפרצויות כעס תכופות.״ (שם, עמ׳ 150).

הכעס/הזעם, למעשה, מכלה לא רק את כוחות הצד שכנגד, אלא גם את כוחותיו של האדם הכועס/הזועם עצמו.

אין מרוויחים בדרך הזו.

פשוט אין.

מדובר בפגיעה נפשית אשר אם לאורך זמן היא לא תקבל כיוון חדש, יילך ויפחת גם הסיכוי לשינוי, כי התקווה מתה, כפי שמתארת מחברת הספר; מגיעים לנקודת האל-חזור. וזה קורה בשטח, זו לא תיאוריה, זה אכן קורה כך.

הפגיעה הנפשית מובילה לפגיעה גופנית עקיפה, בשל הקשר ההדוק בין הנפש לבין הגוף הפיזי בו היא שוכנת.

רק מודעות ערה וחיזוק כוחות מרכז פנימיים של כל אדם, בעזרה מקצועית ובתרגול יומיומי, יביאו לעצירת הדפוסים שלא בדרך של חורבן, ושינוי שלהם.

העקרונות החסרים בשיח תקשורתי כנה ואמיתי:

- הישארות בחוויה האישית (״את/ה...״ במקום ״אני הייתי מבקש/ת /רוצה/ שמח/ה....״; תחת זאת, השיח מיד עובר להאשמה והפנייה החוצה כלפי האחר.

- יכולת בסיסית של התנצלות וחרטה - מעולם לא נשמעות מילים של בקשת סליחה ומעשה של פיצוי מודע על הפגיעה;

- רצון כן להבין את החוויה של האחר/ת (טשטוש בין ״אני״ לבין ״האחר״) - רצון כזה נעדר מהמפגש/הקשר;

- נכונות ללקיחת אחריות אישית מוחלטת (מקומות שטרם התפתחו, למשל) - נכונות כזו חסרה, ובכך מנציחה את המצב הקיים;

- מודעות למניעים נפשיים שמקורם קדום (חרדות ופחדים עמוקים, למשל) - מודעות כזו היתה יכולה לעזור בלקיחת האחריות ובהפרדה בריאה בין הסיטואציה בהווה לבין התגובה הבלתי-פרופורציונלית העולה מן האדם;

- איזון בין קצוות של ״שחור״ או ״לבן״ (קושי בבניית אמצע שמהותו ״גם וגם״, התעקשות על צדק חד-צדדי).

מה ניתן לעשות (עזרה ראשונה..) ? - על ידי האדם שמנגד: יש לעצור את התפרצות הזעם, ולא לקחת בה חלק, פאסיבי או אקטיבי. הדרכים לכך הן שונות, החל מאמירות שקטות ותקיפות (אך לא תוקפניות), לעיתים דרך עזיבת המרחב המשותף לזמן מוגדר, ועוד.

לפני הכל נדרשת התמודדות עם התגובה הפנימית, בעיקר אם היא תגובה של פחד; ההתמודדות העצמית עם הפחד תביא ליכולת עזרה גם לזולת התוקף.

יש לחפש מה מסתתר מתחת לכעס, מאחורי הכעס/הזעם. בראש ובראשונה חיפוש זה צריך להיות מבוסס על רצון של האדם הפוגע עצמו; לעיתים ניתן לעזור לו כשמציעים ׳מבחוץ׳ משהו כמו : ׳אולי זה קורה לך בגלל שבילדותך..׳. אולם, בלי הרצון של האדם עצמו, הדבר ייכנס באוזן אחת שלו וייצא מן השנייה. יש להמשיך וליצור נתיב עצמאי של התפתחות הן בקשר האישי והן בקשר עם העולם

על ידי האדם המדבר באלימות: - הכרה בקיומו של אחר/ת עם דיעות שונות, תפיסות שונות, התנהגויות שונות. מה שיכול לעורר זאת בעיקר הינה עצירה והסתכלות באחר/ת, ממש פיזית במרחב, והבנה שעומד פה אדם שונה ונפרד ממני. - קבלת השונות של האחר/ת. גם זה מצריך עבודה פנימית מאומצת, כמובן. אין מדובר בלחיצת כפתור. - מפגש אמיץ והדרגתי עם הכאב האישי. כל אדם, מעצם היותו אדם, נושא בתוכו כאב אישי. הכרה זו מאפשרת להתפייס בתהליך הדרגתי עם הכאב האישי, להכיר בקיומו של כאב אצל האדם האחר, ולא בדרך אינטלקטואלית, אלא מתוך חוויה ממש, וליצור מרחב ריפוי ואמון משותף חדש.

חלק שלישי ואחרון - תיקון, התפתחות, מה עושים

לכאורה, יש גבול דק בין עימות/קונפליקט לבין אלימות נפשית מילולית. אלא שעמדה פנימית איתנה מגלה, שהגבול אינו דק כלל:

״כאשר אדם עומד חשוף ומישהו תוקף אותו ומשליך עליו חפץ חד הפוצע אותו, הדם הניגר הוא תגובת הגוף למה שבאמת קרה לו. אלימות נפשית, בדיוק כמו אלימות פיזית, איננה פרשנות. יש לה כוחות הרס משלה שאינם קשורים למציאות של הנתקף. למילים הנאמרות בתדירות מסוימת ומפי אדם בעל משמעות לקורבן יש כוח להרוס ולחבל בנפש לא פחות מאשר לחפץ חד המושלך כדי לפגוע בבשר החי.״ (שם, עמ׳ 328).

המטרה והחשיבות בספר הנ״ל ובפוסטים אלו הינה לעורר מודעות גבוהה לכוחן של מילים הנאמרות בין בני אנוש, לחשיבות העצירה והבחירה של המילים מראש תוך עבודה סיזיפית מודעת של המניעים לאמירתן, עוד בטרם הוצאתן מן הפה; זה קשה, יש מכשולים וטעויות, אך זה בדרך כלל בר תיקון, כשרוצים בכך ומודעים לזאת; לא ניתן להפריז בחשיבות של העניין הזה, ביחוד כשמדובר גם בדור צעיר, שאנו, המבוגרים, מהווים חיקוי לו בכל צעד ושעל, בטרם ביסס את עצמיותו-שלו. יש לשאוף בכל הכוח להיות מסוגלים להעניק מרחב בטוח, אוהב, אמפתי וקשוב לילדים/ות, למתבגרים/ות, לצעירים/ות, למען שיבססו בעתיד את עצמיותם-הנפרדת בצורה בריאה ככל האפשר.

יש להסתכל סביב, לבחון ולשאול: האם מופעלת פה אלימות מילולית נפשית, כזו שהיא ״סתם יומיומית״, ״סתם״ תנועת ביטול, ״סתם עוד אמירה ׳לא חשובה׳, וכדומה - ובצורה כנה לבחון את ההשפעה של כל אלו, לזהות את הפגיעות ולהיות נחושים למצוא דרך לעצור אותן. כך ניטיב לא רק עם עצמנו, עם התוקף, ועם הדור הצעיר, אלא עם המרחב האנושי בכללותו.

בד בבד עם הזיהוי וההתעוררות לקיומה של אלימות מילולית (הכי קשה - מילים הבאות במסווה של ׳דאגה׳ ו׳אכפתיות׳) והצבת הגבול הבריא הנדרשת כאן, יש לזכור: הפוגע זקוק לעזרה לא פחות מן הקורבן, הנפגע. לעיתים הייתי מעזה ואומרת: אף יותר מן הקורבן. שוב, אין בכך כדי להצדיק בשום דרך את האלימות ההורגת-באיטיות הזו (killing me softly with his words, כמאמר השיר הידוע).

מהו הבסיס לתיקון ולהתפתחות? הרצון ההדדי של שני בני אדם להקשיב אל האחר ממקום פתוח, ממקום שבו יש נכונות אמיתית להכיר את האחר, להכיר את הקשר בינינו ואת ההשפעה שלי עליו/ה ושלו/ה עליי - זהו הבסיס הראשוני המתבקש, לפני הכל. לכולנו השפעה מהותית זה על זו, זו על זה, בכל הוריאציות של ״זה״ ו״זו״. אין להתעלם מכך. אין להכחיש זאת. אין גם טעם לצלול ל״אובר-האדרה״ של העניין. חשוב, לפיכך, לזכור, כי מטרת הגברת המודעות למילים הינה בעצם כמעט אחת בלבד: לעורר את המודעות לקשר שבין בני אדם דרך השיח, בהיות האדם דרגת ״מדבר״, כמובא בתורת הסוד, ולפתוח את לבבות בני האנוש בהדרגה ובנחישות של התמדה אינסופית, באופן הדדי.

״התנהגות אלימה בעוצמות נמוכות ובינוניות אינה חייבת להיות תוצאה של פרופיל פסיכולוגי מסוים או הפרעה בלתי פתירה. היא גם עשויה לנבוע מסיבה מסוימת שהיתה ניתנת לטיפול בשעתה אך לא טופלה, ולהפוך במשך הזמן להרגל ממכר. לדוגמה: היא יכולה להתחיל מחיקוי של דמויות משמעותיות בחיי האדם, מנורמות התנהגותיות המקובלות בסביבתו הקרובה ובמעגלים חברתיים רחבים יותר. במקרים אלה, אם יש באדם האלים נפשית רצון אמיתי להשתנות, והוא ייקח על עצמו אחריות לשיוני, יהיו גם סיכויים טובים להחלמה מן ההתנהגות ההרסנית שאימץ לו, בתנאי, כמובן שהוא יפגין רצון ונחישות לבצע את השינוי. … גם במקרים שבהם ההתנהגות האלימה נובעת מאישיותו של האדם המתעלל - ולא מהיעדר גבולות שמקורם חברתי או תרבותי, קיים סיכוי-מה לשינוי התנהגותו ולשיפור מערכת היחסים, אך זאת בתנאי שלאדם האלים נפשית מוטיבציה גבוהה ביותר להשתנות...לא מתוך מניע חיצוני…[אלא] רק מתוך החלטה אליה יגיע בעצמו...״ (שם, עמ׳ 198-199).

אין, איפוא, תחליף לכוח החלטתו של האדם, המגיעה מתוך הכרה שלו ורצון חופשי. אין זה משנה כמה זמן ייקח לממש את ההחלטה - וזה ייקח זמן - לא רק משום שזה עניין רציני, אלא משום שכל התפתחות דורשת זמן, בוודאי כשזה מגיע לדפוסים עמוקים המושרשים בתוכנו. משך הזמן, לפיכך, אינו יכול להוות כאן גורם מרתיע ומרפה ידיים, נהפוך הוא: דווקא מתוך המודעות כי דרוש זמן, אפשר יהיה לממש את ההחלטה החשובה הזו.

״כי בצלמו ובדמותו ברא אותו״.