צפיתי אתמול בסינמטק ת״א בטרום-בכורה של הסרט ״השיבה מהפלנטה האחרת״ העוקב אחר מסע חייו של יחיאל די-נור, אשר כינה עצמו ק.צטניק (שפירושו: אסיר במחנה ריכוז), ובעיקר אחר תהליך התפתחות התודעה בו הוא בחר על מנת לרפא עצמו מן הזיכרונות והסיוטים הקשים שפקדוהו לאחר ששהה שנתיים באושוויץ במלחמת העולם השנייה.
זהו סרט עשוי היטב, מרתק, מקיף ועד כמה שזה עשוי להישמע לא-ברור, אני מוצאת שהוא מאוד רלוונטי לזמנים שלנו היום, לסיטואציות בהן אנו - כאנושות, כעם וכיחידים - מצויים בהן כיום.
די-נור לקח על עצמו, באומץ רב ובאחריות, לעבור את תהליך הריפוי התודעתי הזה. במשך 30 שנים הוא סחב את הקשיים הבלתי נתפסים האלו, והוא זכור לא רק לאור ספריו אלא גם בהקשר של עדותו במשפט אייכמן, אז איבד הכרה, ככל הנראה משום שבמהלכה ככל הנראה הגיע למרחב תודעתי שבו הוא חווה באותם רגעים ממש (שנת המשפט 1961) את סצנות העבר הקשות שחווה באושוויץ, כמעט 20 שנים קודם לכן.
כיום מכנים זאת ״פוסט טראומה״; אז, בשעתו, עדיין לא ׳נולד׳ המושג הזה, אך למעשה זה מה שאנו חווים כשאנו שקועים בזיכרון/תמונה/מחשבה מן העבר, כמובן גם כאלו שהם הרבה פחות טראומטיים - באותם רגעים אנו בזיקה ישירה אל העבר, ולא אחת אף פועלים על פיו, לרוב בלי מודעות לכך.
מתוך כאביו הקשים ובעזרת רעייתו נינה (לקח זמן עד ששמע בעצתה לעבור את התהליך הטיפולי בהולנד) הוא מגיע להולנד, לד״ר בסטיאנס, אחד משלושה שקיבלו בזמנו אישור לטפל בדרך זו, לטיפול יחסית חדש מסוגו בהשפעה של ל.ס.ד. נראה כי הסם, במינון הטיפולי כמובן, איפשר לו לחצות את המחסום העצום, האנושי והטבעי שלא איפשר לו לגעת באותן חוויות על מנת לעבד אותן ואף להתמיר אותן.
לשם כך עובר די-נור להתגורר לזמן מה בהולנד.
בסיומו של התהליך הוא מגיע להתבוננות חדשה בתודעתו. התהליך הוקלט ותומלל, והוא מופיע בספרו יוצא-הדופן בגדולתו ״צופן: אדמע״. מתוארות שם החוויות הרוחניות העמוקות שהוא חווה במסע התודעתי שלו, מה שאיפשר לו להגיע להכרה שהפלנטה האחרת איננה ׳מחוץ׳ לתחום, היא לא כל כך ׳אחרת׳, אלא היא פה ממש, קרובה לכל אחת ואחד מאיתנו.
לא פשוט להגיע להכרה זו, והוא מגיע לכך. מתוך חוויות ממשיות, לא תיאורטיות, שהוא משתף בהן את העולם הוא פותח צוהר לאחריות ה׳אדמית׳ של אדם לעצמו ולאנושות שהוא מהווה חלק ממנה. זהו מעשה אמיץ שחורג מגבולות האישי בלבד, וגם בכך גדולתו.
אחת החוויות המכוננות שהביאו את די-נור ליכולת שינוי הפרספקטיבה ולהתמרה (טרנספורמציה, כלומר, אי אפשר לחזור למצב הקודם) קשורה לחוויה שחווה בקרון הרכבת. ההבנה שלו שהוא עצמו יכול היה לעמוד במקום חייל ה-ס.ס. המפהק בקרון המוביל אנשים למותם, בשעת בוקר מוקדמת. במילים אחרות, ההתמרה היא לב ליבו של התהליך, בשונה מעיבוד או הבנה של החוויה. שינוי נקודת המבט מביא להתמרה, וההתמרה הינה בעצם הריפוי הממשי.
יחיאל די-נור הוא אדם אשר הקדיש חייו לאנושות בכך שלקח על עצמו להוות דוגמא חיה, בחשיפה אישית, לכל אדם באשר הוא אדם הבוחר לחקור את תודעתו, להגיע למשמעויות עמוקות של חוויותיו, גם הקשות ביותר, על מנת לפתח פרספקטיבות חדשות, תובנות חדשות, תנועה אחרת. הוא עושה זאת ביחס למצבים הקשים ביותר של רוע אנושי, שנולד אז וממשיך מאז באופנים שונים - ואף מתוחכמים מאוד - בקיומנו האנושי.
בשעתו, היה זה הניסוי הטיפולי באמצעות הסם, תחת פיקוח עירני, קשוב, הדרגתי ופתוח מצד המטפל שלו. חשוב לומר, שישנן דרכים נוספות, שהלכו והתפתחו בעשרות השנים האחרונות, המאפשרות לעבור עיבוד תודעתי כזה, כך שזו לא הדרך היחידה.
יכולת האדם לעבור תהליכים תודעתיים היא אינסופית, זוהי מתנת הבריאה לישות האנושית.
את הסרט המצוין ביים אסף לפיד והוא מוקרן כעת ברחבי הארץ, ובעוד כחודש, בתאריך 5.5.24 (ערב יום השואה תשפ״ד), יוקרן בתאגיד השידור ״כאן״. ניתן לעקוב כאן : https://www.facebook.com/profile.php?id=100095073243538
