מעיין העוצמה של הרוח

[מאמר זה פורסם בגיליון ״אל המעיין״ של מגזין ״אדם עולם״ (גיליון מס׳ 80) מתאריך אוגוסט 2022 - ניתן לרכישה כאן ]

מהו המעיין האישי שלי, בתוכי? כיצד אתרגם אותו מממשות חיה למילים, אך באופן שלא יהפוך לטקסט אינטלקטואלי שכלתני גרידא? השאלות הללו מפנות אותי פנימה. אני מבקשת להתחבר למעיין פנימי, וממנו למצוא ולכתוב את המילים, להגשימן מתוך מקור לא ידוע של חשיבה תנועתית עלומה, העולה ומגיחה מן האין.

ונהר יוצא מעדן

בטקסטים של תורות ומסורות רבות, מעיין משמעו נביעה רוחית, מקור חיים, זרימה בלתי פוסקת מעולמות הרוח אשר לעולם נובעת וזורמת, מאז ולתמיד, בהיותה שורש כל הקיום. האגדות, המיתוסים, תורת הקבלה והחסידות, השירה ועוד - כולם מאוחדים בעניין הזה: בעולם הרוח עצמו ישנו מעיין שהוא מקור נביעה בלתי נדלה של הבריאה, מקור ממש - לא סמל, לא דימוי, אלא מהות רוחית ממשית וחיה.

הנסיך היוצא לחפש את מעיין החיים לאביו החולה[1], הישויות העולות ומדברות מהנביעה אל הנערה הבאה לטבול בה[2], מים מטהרים הנובעים ממקור נסתר, אלה ועוד, הם דימויים וסמלים המחברים את המעיין הרוחי עם כוח של התחדשות, יצירה, בריאה חדשה. בתקופה העתיקה, כל הטבע כולו, ובכלל זה מעיינות המים, היו ערוץ שדרכו דיברו אל האדם כוחות רוח. על פי תפיסות רוחיות עתיקות למעיינות מסוימים יש כוחות מרפאים משום שמלאך רוחץ בהם. שטיינר מזכיר גם את המעיין הקאסטיאלי (Castalian) ביוון העתיקה, שמתוך אדיו דיבר האורקאל אל היוונים.[3]

מפנה הזמנים במעיין הרוח

אחד הפסוקים המקראיים המשמעותיים שבהם עוסק שוב ושוב ספר הזוהר הוא: ״וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן״[4] - נהר שממנו נובע הקיום כולו. בספרות הסוד הענפה מבחינים בין ״עדן״ ובין ״גן״, כאשר, אומרת חוקרת הקבלה מלילה הלנר-אשד, "המילה 'עדן' נדרשת כמקור לשפע האלוהי המובחן היוצא ממנה [...] התנועה של הנהר היא מן העדן לכיוון הגן"[5] - שהוא, בין היתר, התודעה האנושית, ״והשקייתו מסמלת את מצבי הייחוד המיסטי, כשהשפע האלוהי משקה ומרווה את התודעה״.[6]

הפסוק מופיע בלשון הווה - ונהר יוצא מעדן – ״כלומר, השפע האלוהי המיוצג בפסוקים אלה אינו תופעה השייכת לעבר, שנותרו ממנה רק עקבות מילוליות. הנהר יוצא ונמשך תדיר אל תוך המציאות, זרימתו מן העדן לכיוון הגן אינה פוסקת לעולמים. זרימת הנהר היא, אם כן, ממד דינמי נצחי המכונן תמיד את חיוניות המציאות של העולמות כולם... [זהו] פסוק הצופן העיקרי של ספרות הזוהר בכלל. זהו איתות לקורא והוא כאילו אומר: 'ראה, אנו עתה במציאות של הזוהר, אנו מחפשים אחר הזרימה האלוהית הקיימת מעבר ובתוך המציאות הקבועה!'."[7]

במילים אחרות, ישנה זרימה אלוהית אל האדמה, וזרימה זו מתקיימת לא רק ״שם״, בעולם הרוח הלא נגיש, אלא כאן, במציאות הארצית, הקבועה; היא מתקיימת תדיר בקשר שבין העולם הרוחי ובין העולם הגשמי, עולם האדמה, עליה אנו מתהלכים.[8]

שטיינר שב ומדגיש באינספור מהרצאותיו וכתביו כי בעבר, היה בתודעת האדם חוש טבעי שאיפשר לו לראות בראייה רוחית את הזרימה הזו. החוש הזה הלך ונעלם בהדרגה, עד אשר ניתק לגמרי החוט המקשר בין האדם לעולם הרוחי, ותודעתו הלכה והסתגרה לכדי אינדיבידואליות נפרדת. תהליך ההיבדלות הזה יצר מציאות בה רק מתקדשים יחידי סגולה נותרו מסוגלים להתוודע לעולם הרוח בעודם על האדמה, ולאחרים הפך העולם הרוחי מופרד מהעולם הגשמי - פיצול שלגביו ארחיב בהמשך. אלא שהתפתחות התודעה ו״מפנה הזמנים״ (כפי שמכנה שטיינר את אירוע גולגותא בשנת 33 לספירה), הביאו בהדרגה להתבגרותה של האנושות, ולכן גם ליכולת לחיבור מחודש, כך שהרוחי והאדמתי התאחדו. בכך נפתח מחדש השער גם לחירות האדם להתפתח לאורך מאות שנים לעבר החיבור הרוחי, הפעם בצורה מודעת:

"מאז המאורע של גולגותא עולם הרוח מואר באור גדול מתמיד, ברור מתמיד. כל דבר שקיים בעולם הפיזי הופק מעולם הרוח. כאשר האדם עובר מהעולם הפיזי לעולם הרוח, אדם שקדם לכריסטוס היה יכול לומר: כאן זה המעיין הלא אכזב והמקור של כל דבר שהעולם הפיזי מכיל. מה שיצא מהעולם הרוחי זה התוצאות. אבל מאז המאורע בגולגותא, האדם יכול לומר כאשר הוא עובר מן העולם הפיזי לתוך עולם הרוח: גם בעולם הפיזי יש סיבתיות ומה שנחווה על המישור הפיזי פועל לתוך עולם הרוח."[9]

כלומר, בעוד שבעבר נחשב מקור המעיין לשמיימי בלבד, מזה כ-2000 שנים הפכה גם המציאות הארצית עצמה למעיין לא-אכזב חדור ברוחיות. לאור זאת, כל אדם כיום, אם ירצה, יוכל לבסס בהדרגה ערוץ אל הרוח, ועד כמה שהדבר יישמע רחוק ולא מובן, הוא אכן נגיש כעת לכל אדם.

החשיבה – שדה ההתרחשות

המעיין הלא-אכזב, המעיין הרוחי, הזרימה האלוהית - משכנם מצוי כיום בתודעה האנושית. לא רק תורות הסוד השונות מפנות אותנו לשם, אלא גם אנו, אם נסכים לחפש אחר מקורותיה של זרימה אלוהית זו, סביר להניח שנגלה כי המעיין של זמננו אכן מתרחש בתודעתנו.

בחיפושיי אחר המעיין האישי שלי, אני מוצאת שהחיפוש הזה כשלעצמו הוא-הוא כניסה לתוך מעיין, מעיין החשיבה; אותה חשיבה אשר ניתנה לאדם בהיותו בעל אני מודע לעצמו. החשיבה המפציעה פתאום באופן מרחיב לב ונפש, חיה בועטת, חוקרת ויוצרת, היא המעיין של האני האנושי. מהות עלומה ומסתורית, שהיא עבורי מקור הנביעה של המעיין הפנימי, התממשותו של המעיין הסימבולי מן הטקסטים והאגדות, בתודעתי שלי.

במשך שנים אני לומדת עוד ועוד לשים לב לא רק למחשבות ולתוכנן המשתנה, אלא גם לשדה ההתרחשות שלהן; כלומר, לעצם בואן ולכתן, התהוותן והגעתן אליי יש מאין דרך תמונות, זיכרונות, מילים, קולות פנימיים, דימויים ועוד. כך, באופן לכאורה פרדוקסלי, פעילות החשיבה עצמה הופכת להיות מושא להתבוננות החשיבה.

כמו המהות הנתפסת-בלתי-נתפסת של הרוחי, כך גם החשיבה האנושית: נתפסת-ובלתי-נתפסת, בהיותה חסרת ממשות גשמית. שתיהן למעשה הן מהויות על-חושיות. לכוחות הרוח הפועמים בכל, כמו לכוח החשיבה האנושי - על אף שאנו חשים כאילו הוא מתרחש במקום פיזי (המוח) - אין גשמיות. איננו פותחים את המוח שלנו ו"מוצאים" מחשבות. ואם בכל זאת נשתמש בתיאור גשמי, בהשאלה כמובן, נאמר שמעיין החשיבה האנושית הוא מסתורין גדול בפני עצמו, בהיותו עשוי מאותו ״חומר״ של עולם הרוח.

בהיעדר החוש הטבעי של הזמנים העתיקים, מוזמן כל אדם לברוא ולחצוב מחדש את הערוץ אל מעיינות הרוח בכוחות עצמו ועצמיותו, מתוך רצונו החופשי כאינדיבידואל מודע, תוך פיתוח חושים חדשים מתאימים.

"ללבות בעוצמה

את אור החשיבה בפנימיותי,

לתת פשר לנחווה

מתך מעיין הכוח של רוח העולם:

זאת ירושת הקיץ בשבילי,

זאת שלוות הסתיו וגם תקוות החורף"[10]

בפסוקים אלו מבקש שטיינר מן האדם להעמיק את חשיבתו - אותה עליו ללבות בעצמו ולא לחכות שזה ״יקרה״ לו, ולחבר אותה אל התנסויות חייו הפנימיות; לפענח את פשרן מתוך מעיין העוצמה של רוח העולם. כך, המעיין הופך למקור הרחבת התודעה לחקירה של אירועי החיים שלנו. זוהי תנועה שמבקשת לחצות את הסף המפריד בין תודעתי המופרדת והנבדלת, לבין מעיין רוח העולם - ולחברם מחדש. וכל זה דרך חשיבה ערה, יזומה, רצונית.[11]

זהו היפוך מוחלט לחוויה הרווחת, שבה – באופן אינסטינקטיבי – אני מתמקדת בתפיסת אירועי חיי כדבר שראשית כל קורה רק לי ומשפיע רק עליי, ובכך אני ״שוכחת״ את הקשר בין ההתנסות שלי לבין מה שמחוצה לי. זהו היפוך בעל ערך עצום, שלא לומר דרמטי, משום שהוא מבקש ממני לצאת חזרה בחיבור אל העולם, אל הזולת, אל תופעות הטבע ואל מפגשים אנושיים ולהבין את חיי מתוך החיבורים האלה. לראות את המכלול: לפענח משהו שקורה לי כקשור בכאב או ברווחה של אדם אחר; להכיר בחוויה של האחר כדבר מה שקשור באופן אימננטי לאירוע. וזהו המסר ששטיינר מבקש להעביר לנו, בני התקופה: אפשר וצריך לחפש את ההבנה של החוויות הפרטיות בתוך מעיין העוצמה של רוח העולם, וזו אף חובתנו בתקופה הנוכחית – תקופה שבה הפלגים הולכים ורבים, הולכים ומתעצמים, ומגדל בבל נדמה כאין וכאפס ביחס לקשיי ההבנה בין אדם לאדם.

מבשרי אחזה אלוה

לפי שטיינר, שיא התודעה החומרית של האדם ושיכחת עולמות הרוח התרחשו במאה ה- 18 ואל תוך המאה ה-19. מאז ניצבים בפנינו, בני האדם, אתגרים קשים וסבוכים - שהאנושות לא התנסתה בהם באופן הזה עד כה - בכל הקשור ליחסים בינאישיים, פיתוח מרכז פנימי והכרת עולם הרוח. לדבריו, ללא לקיחת אחריות עמוקה ומתמדת, יומיומית, מצד האדם, ונכונות להיפתח לאופנים השונים בהם פועלים עולמות הרוח בתוכנו ומחוצה לנו - המציאות תטפח על פנינו: ״... סדר לא יוכל לעלות מתוך הכאוס עד אשר יהיו בני האדם מוכנים לתת מקום לאמיתות רציניות כאלה בנפשותיהם וגם לאפשר לאמיתות אלה להיכנס אל תוך הרעיונות שמיושמים בעולם הפוליטי היום. ואם האמיתות הללו נשמעות לכם פסימיסטיות וגורמות לכם לחשוב שהאנושות עדיין רחוקה מאוד מלהשיג את כל מה שנדרש, כפי שציינתי, אתם אכן צודקים.״[12] לכן, הוא מדגיש כי הקשר אל אותו מעיין רוחי לא יכול להיות אינטלקטואלי או מבוסס על מושגים מופשטים, שהרי הם לא רק מנותקים מן המציאות אלא גם מעוותים אותה; לדבר על הרוח, על עולם רוחי ועל מהות רוחית – בניגוד ללחיות אותם - משמעו דווקא ניתוק הולך וגובר מעולם הרוח, ולא חיבור אליו. ״כשעוסקים בחיים הרוחיים במונחים קונקרטיים, זה לא מספיק לגבב את השטויות שהן כה פופולריות היום אצל אנשים שמאמינים בפנתאיזם ובפילוסופיות דומות - שיש עולם רוחי, שהרוח נמצאת מאחורי כל הדברים הפיזיים. לדבר על הרוח במונחים כלליים מעורפלים לא מוביל לשום מקום. אנו חייבים לשקול מאורעות רוחיים וישויות רוחיות ספצפיים שנמצאים מאחורי הסף. [...] נצליח להתמודד עם המקורות היותר עמוקים של האבולוציה האנושית והעולמית, רק אם נוכל להעלות בעיני רוחנו את הדברים שנמצאים מעבר לסף באופן ספציפי וקונקרטי ולא רק להתייחס אליהם במונחים כלליים כמו ׳אוניברסלי׳, ׳השגחה עליונה׳ וכדומה.״[13] שוב ושוב חוזר שטיינר על הנחיצות של נוכחות בתוך החיים האמיתיים, הקונקרטיים - בשונה מתיאוריות, דוקטרינות ורעיונות המבוססים על הפשטות, עקרונות ודוגמות, שעדיין כה מאפיינים את החשיבה האנושית של זמננו. חופש המחשבה האנושי החווייתי הוא הכרח ראשון במעלה:

״כמה תיאוריות מפורטות נכתבות בכל התחומים הפדגוגים! אבל זהו אינו ההכרח האמיתי. תיאורים רבים ככל האפשר אודות האופן בו באמת מתפתח האדם […] זה מה שעלינו להפיץ […] דין וחשבון אוהב של ההתפתחות האנושית, אותה ספגנו לתוכנו. הלימוד של החיים הוא הדבר הנחוץ, הרצון להבין את החיים, לא לעשות פרוגראמות. הפרוגראמות התיאורטיות הן האויבים של התקופה החמישית הבתר-אטלנטית״ (14).

החשיבה החיה הזו ששטיינר שב ומדגיש בכל דרך, היא אותו מעיין, מעיין הידע הרוחי, הנובע, החי, המחבר; וככזה הוא למעשה מבטא אהבה בקיומה הארצי, בהיותה כוח של חיבור מתוך חופש. זהו מעיין של אהבה ספוגה בחוויות ממשיות שהאדם חווה, בבחינת ״מבשרי אחזה אלוה״, כנזכר בספר איוב [15] לא בתיאוריות או דימויים מופשטים ודמיוניים כאלו ואחרים. מעיין האהבה של הלב האנושי, פרי של חשיבה פעילה, שבה האדם עושה מאמץ מודע על מנת להכיר את עצמו, להכיר את האחר, ולהכיר את רוח העולם הנמצאת בכל אשר יפנה את מבטו אליו - בחוץ ובפנים.

״באמצעות חיזוק כוחות הנשמה שלו חייבת תודעת האדם ללמוד להתבונן בכל עץ או סלע, בכל מעיין או הר, או בכוכבים, בדרך כזאת שהעובדות הרוחיות או היישות הרוחית שמאחורי כל דבר גשמי יתגלו בפניו״ [16], אומר שטיינר, וזוהי הפעילות של האלוהות העליונה בתוך האני האנושי. באמצעות אני זה הוא מממש, במאמץ רב, את ייחודו האינדיבידואלי החד-פעמי בקיום זה. הרי אין שני אנשים זהים, לכל אדם הייחודיות שאותה הוא בא להגשים, ואין שנייה לה. על כך אמר הבעש״ט כי ביאת המשיח [17] תגיע כאשר המעיין הפנימי-ייחודי של כל אדם יזרום החוצה ויממש את ייעודו בעולם, בבחינת "יפוצו מעיינותיך חוצה"[18].

תמיכה מעולם הרוח

יְדִידוּת הַיַּסְמִין הַלָּבָן /זלדה [19]

הַיַּסְמִין הַלָּבָן שֶׁעָשָׂה עֲנַף בַּעֲצִיצִי

בְּהָדָר כָּזֶה

שָׁלוֹם סְבִיבוֹת יָפְיוֹ

בְּכַף הַיָּד שֶׁל נִיחוֹחוֹ

מְנַמְנֶמֶת נַפְשִׁי

חוֹלֶמֶת עַל מַעְיָן.

"הנפש שואלת את עצמה מה הינך למעשה בכך שהינך אדם? ועליה לענות: לפני שנכנסתי לראשונה לתוך גוף פיזי, הייתי בתוך ים של פעילות וחיים אלוהיים רוחיים, שם הייתי, שם הייתה נקודת-המוצא המשותפת לנו. הרגשת יסוד כזאת בנפשות האנשים נתנה את האפשרות להרגשת אחווה כלל אנושית. שהרי מקורן של נפשות כל בני האדם הורגש כמשותף וכאשר מעלים אנו בזיכרוננו את האופן בו הופעלו האנשים בבתי הספר האזוטריים על מנת להופכם טובים יותר ולעשותם מסוגלים לקלוט את הרגשות העמוקים, האינטימיים הנוגעים ללב ביותר – הדבר נעשה על ידי הסבת תשומת-הלב אל המקור המשותף, אל בואה של האנושות כולה מהמעיין האלוהי המשותף. [...] אך רגשות האנושות כלפי אותו מקור משותף הלכו ונעשו קרים יותר ויותר. דבר זה צריך היה לקרות מאחר שהאנושות חייבת הייתה לעבור דרך נקודת התפתחות מסוימת שאם ברצוני לאפיין אותה הרי שעלינו להפנות את המבט אל עבר עתידה ומטרתה של האנושות. אל עבר מטרת התפתחותה של האדמה. באותו האופן בו המקור המשותף וכל נשמות בני האדם נוצרו באותו מקור משותף – כך תמצאנה כל נפשות בני האדם האחת את השנייה במטרה המשותפת"[20].

שטיינר מתאר את המהלך העצום של התפתחות האנושות ממצב של מקור משותף, דרך נפרדות והתפלגות, כמו נהר שהולך ומתפצל; לעבר חיבור, כינון מטרה משותפת, מתוך רצון וחופש, כתמונת-עתיד של האדמה ודייריה, תמונה המביאה זיק של תקווה ונחמה.

שהרי במציאות מפולגת, ההולכת ומתפלגת מרגע לרגע, יותר ויותר - החוויה היא של הסתתמות המעיין, עצירת היכולת להכיר את הרוחי שנמצא (גם אם מסתתר) במציאות הגשמית. במצבים כאלו אנו חווים לעיתים משבר, חוסר אונים, הצטמקות ואף כאב. כשההכוונה מבחוץ ומבפנים היא יותר ויותר חומרית, הכמיהה היא להיעדר-כאב ולחיפוש אחר אושר. יש לשער שהתלות בדברים חיצוניים, חולפים וזמניים תלך ותגבר, כמו גם הצורך העז לטשטש תודעה בדרכים שונות.

אך בתוך כל אחד מאיתנו יש למעשה מעיין אינסופי של אפשרויות. לפי שטיינר, אידאל החופש חי וקיים בכל אדם במעמקי הווייתו, ולאור זאת, גם במצבי משבר, הקריאה היא לחזור ולפתוח את ההכרה למעיין החיים, וזאת מתוך הרוח המקשרת את כל הדברים בחיבורים בעלי משמעות; אלו הם הרגעים בהם אדם חש, ולו לרגע קט (אם יסכים לפנות מקום בתוכו להקשבה עמוקה ופתוחה), את החום והנחמה, את החוויה שאינו לבד, וכי יש איתו תמיכה מתמדת מעולם הרוח - במובן הממשי, ולא כאמירה ריקה.

שאלה גדולה היא - כיצד עושים זאת?

כמובן שהדרכים הן רבות, אך המשותף להן הוא אחד - אימון מתמיד ומתמשך. ללא נכונות לאקטיביות, גם אם נכשלים בדרך שוב ושוב (ונכשלים), דבר לא יתרחש, כי הכול תלוי בבחירת האדם להיות פעיל ושותף ער בהתפתחותו שלו וביצירת החיבור עם העולם. כשמרחיבים את המבט ומחליפים פרספקטיבות הסתכלות, יכולים להתברר דברים אשר איננו רואים מנקודת ראות צרה של עצמנו בלבד [21]. בכך אנו שבים ומאחדים, באמצעות החשיבה הפעילה שלנו והאני המודע, את המעיין המפוצל.

[1] ״מי החיים״, מעשיות האחים גרים, האוסף המלא, תרגום שמעון לוי, ספרית פועלים, עמ׳ 299. [2] למשל, ״נערת האווזים״ מאת האחים גרים, שם, עמ׳ 271. [3] ״במעיין הקאסטאלי בצדו המערבי היה בקע באדמה ומעליו בנו היוונים מקדש. למה? אדים היו עולים למעלה מהבקע, וכאשר זרמי האוויר באו מכיוון מתאים האדים טיפסו במעלה ההר כמו נחשים מתפתלים, כמו דרקון. [...] היוונים דימו שאפולו חי באדי הדרקון הסובבים ומתנבא אליהם דרך האורקאל, דרך שפתי הפיתיה. [...] נאמר שאפולו חי בדם הדרקון וממלא את בני האדם בחכמה מהמעיין הקאסטאלי. והמקום הפך למקום מפגש עבור הפסטיבלים והמשחקים הקדושים ביותר.״ הרצאה GA 194 מיום 30.12.1913 בתרגום יוחנן מרגלית. [4] בראשית, פרק ב, פסוק י. [5] ונהר יוצא מעדן, מלילה הלנר-אשד, הוצאת עם עובד, עמ׳ 272. [6] שם, עמ׳ 274. [7] שם, עמ׳ 270-269. [8] ״המעיין הבא מאין סוף המתפשט מן המקור בלא שום פירוד ובלא שום הפסק לא יום ולא שעה אפילו רגע, וזה שאומר הכתוב ׳ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן׳, ופירוש ונהר מלשון נהורא הוא האור הפנימי הבא תמיד מעדן״ -דברי אשר בן דוד, רב ומקובל בן המאה ה-13. שם, עמ׳ 271. [9] ר. שטיינר, 108 GA הרצאה מ-22.12.1908 בתרגום יוחנן מרגלית. את המילה ״כריסטוס״ יש להבין במשמעותה האוניברסלית-אנושית, ולא במובן הנוצרי-אורתודוקסי שעליו גדלנו. במילים אחרות, המשמעות היא היסוד האלוהי המצוי בכל אדם, ללא הבדל דת, גזע, מגדר וכו׳. [10] ר. שטיינר, לוח שנה לנפש, שבוע 29, בתרגום יפתח בן אהרון, הוצאת משכן. [11] ספר הזוהר מכנה את הפעילות הזו ״במחשבה איתברירו״, כלומר, האדם מתבונן בחשיבתו על התנסויותיו ואירועי חייו, תוך בירור הטוב מתוך הרע, הבחנה בין עיקר לטפל, הבחנה בין חשיבה של האינטלקט השכלתני ובין זו של האני הפעיל, הכרת מניעיו ועוד. [12] ר. שטיינר, GA177, נפילת רוחות האופל, תרגום שוני תובל, הוצאה עצמית. עמ׳ 9. [13] שם, עמ׳ 181-180. [14] ״כיצד ניתן להתגבר על המצוקה הפסיכולוגית של ימינו״, GA 168 10.10.1916 , בתרגום מיכל צור. [15] איוב, יט', כ״ו. [16] GA238 הרצאה מ-5.9.1924 , בתרגום עציון בקר. מופיעה גם בספר יחסי קארמה – כרך 4, בהוצאות חירות. [17] ״משיח״ במובן של מציאות רוחית מודעת בקרב בני האדם. [18] משלי, ה, טז. [19] שירי זלדה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ׳ 166. [20] ר. שטיינר, הרצאה מיום - 26.11.1910, GA125, בתרגום אודי לוי. ההרצאה מופיעה גם בספר האנתרופוסופיה והדרך הפנימית , הוצאת חירות. [21] האימון בהחלפת פרספקטיבה הוא אחד משבילי החניכה של הפעילות פנימית שאדם יכול לעשותה בדרך ההתפתחותית. ישנם ערוצים נוספים כמו לימוד טקסטים של תורות סוד, המביאים חכמה גבוהה ביחס לעולם והאדם; עצירה ואימונים תודעתיים להשקטת התודעה ה׳רגילה׳ שלנו; פינוי מקום להקשבה חדשה ולפעילות חדשה; ועוד.