עצמאות כאיחוי שברים
- יפעת אהרן
- לפני 6 ימים
- זמן קריאה 2 דקות
הזמן הזה בשנה מביא איתו מעגלים המצטלבים זה בזה - במעגל החגים היהודי אנו בין פסח לבין שבועות, במעגל הישראלי אנו בין יום השואה לבין יום הזיכרון ויום העצמאות.
(אגב, בעת העתיקה, לפני ה״ישראלי״ וה״יהודי״ - היה העם ״העברי״; לאחריו מגיע ״ישראל״, ולבסוף ״יהודי״ משום שאחרי חורבן בית ראשון ופיזור השבטים, נותר שבט יהודה, ומכאן התהווה השם ״יהודי״; אבל לא כאן המקום להרחיב).
מדינת ישראל, אשר נוסדת 3 שנים לאחר מלחמת העולם השנייה והשואה, תציין השבוע 78 שנים.
על פי החוקיות הביוגרפית ההתפתחותית, בהנחה שהאדם בחר לעבוד עימה במודע, בגיל 78 הוא מביט על חייו מתוך מקום חופשי יותר, פתוח וחירותי, משוחרר זה מכבר מכבלי התפיסות השונות שנטמעו בו. הוא אמנם עייף יותר, כוחותיו הפיזיים השתנו לעומת השנים הקודמות, אך המודעות עשויה להיות מפוכחת ומפותחת הרבה יותר.
אולם, כאמור, זה תלוי איך ואם הוא מגיע לגיל הזה (ועוד קודם לכן) במודעות ערה, בנכונות להכיר את הדרך בה פועלת הרוח על האדמה, כמו גם בחייו הפרטיים;
האם אנו מגיעים לגילאים הבוגרים שלנו עם כוחות ה״אני״ האוחז במושכות, המושכות של העבר, של הדפוסים והאוטומטים המוכרים בנפש? האם האדם מגיע לשנים הבוגרות עם עמדה בה הוא חש ש״ככה הוא״ ואין מה לעשות? או האם הוא מוכן להתבונן לאחור ולראות מה צמח בו וממנו, שונה מהיכרותו הרגילה עם עצמו?
נחזור אל ה״בין לבין״ של ימי הזיכרון של מדינת ישראל.
הדברים לא עברו מן העולם. בזכות לוחמים אמיצים, הנכונים להגן ולהילחם, אנו - שלא מצויים שם - יכולים לחיות את חיינו. עדיין.
וזה לא פוסח גם על מי שאינו נלחם ישירות - במלחמה כולם מפסידים, מסתבר שוב ושוב.
המחיר הוא כבד מנשוא. הכאב סביבם, הכאב המשפחתי - אלו הם כאבים עמוקים כתהום.
חוסר האונים הוא גדול.
נשיאת הכאב, בשונה מהתעלמות, גם בה יש נכונות לאיחוי.
להכיר במחיר, לא לקבלו כפשוטו. לא לעצום עיניים.
המחיר הוא בכל מקום.
ובהקשר זה בדיוק - השבוע (16.4.2026) אמר האפיפיור ליאו ה-14, האפיפיור הראשון ממוצא אמריקאי, בין היתר, כך:
"[העולם] נהרס על-ידי קומץ רודנים...אדוני המלחמה מעמידים פנים שאינם יודעים כי דרוש רק רגע כדי להרוס, אך לעיתים קרובות חיים שלמים אינם מספיקים כדי לשקם...הם מעלימים עין מהעובדה שמיליארדי דולרים מוּצאים על הרג וחורבן, בעוד המשאבים הדרושים לריפוי, לחינוך ולשיקום אינם בנמצא".
המילים האלו מדברות בעד עצמן.
לא קל להחזיק את הפערים האלו.
כולנו מרגישים זאת, גם השנה, גם במדינת ישראל; את הקושי החברתי, האישי והמדיני - זה נמצא בתקשורת, ברשתות החברתיות עוד יותר, ובשיח היומיומי. כל אחת ואחד מרגישים זאת באופן ייחודי לה/לו.
אם נסכים להרגיש זאת, נרגיש.
וזה לא עניין פוליטי (אני לא מבינה בזה) ולא עניין של צדדים, אלא עניין של מודעות אנושית. גם בחיי הפרטיים השאלה היא - להיכן אני רוצה להפנות המשאבים (הפנימיים, המחשבתיים, הרגשיים, החיצוניים) שלי, לאיזה צד?
לא אחת אני חושבת שלו היינו נעצרים לרגע אחד ועוצרים את האוטומט של השיפוטים והביקורות שלנו - ושואלים שאלה אחת, ובכך תורמים את חלקנו לשינוי פוזיטיבי: ״האם יכול להיות שכל אדם כיום על האדמה נושא כאב כלשהו?״.
עצירה, שאלה.
ואז לראות מה קורה. עדיין נבדוק מה הגבול שלנו, עדיין נבחן זאת, עדיין נחליט לאן דרכנו ממשיכה. אך השאלה תהיה נוכחת.
זו תחילתו של איחוי שברים.
ואם חושבים עצמאות - זוהי החירות.
[והדברים כאן לא מופנים למי שחווה כעת כאב חזק וטראומה ערה.]
לצירוף מתעניינות מתעניינים לקבוצת ווטסאפ שקטה בה אני שולחת מעת לעת טקסט קצר ו/או הצעות לתרגול - הנה הקישור:
תגובות