יש מצבים בהם הדעת שלנו אינה במיטבה. הרבה מצבים כאלו, בהם המודעות נמצאת בשינה עמוקה. זה יכול לבוא לידי ביטוי בכל מיני סיטואציות, גם יומיומיות ופשוטות – חוסר תשומת לב למניעים של מעשיי, חוסר תשומת לב לראיית הזולת הסמוך אליי, מסך שמסתיר ממני את מה שבאמת-באמת חשוב לי לממש בחיי, ועוד.
האר"י מסביר כיצד במצבים האלו של העדר מודעות אנו מאבדים אנרגיה, משום שהזרימה הטבעית המובנית במערכת התודעה האנושית בין העליונים (עולם הדעת, המודעות) לבין התחתונים (עולם המעשה) אינה מתרחשת, אפילו לא בפוטנציאל שלה. במילים אחרות, הראש - שהוא מקום משכן התודעה, החשיבה, ההבנה – מנותק מן הגוף. והגוף, בעיקר בחמש האצבעות של כל יד, שהן מקום משכן המעשים שאנו עושים בעולם הזה – לא פועל מתוך הדעת. יש נתק בין הראש לבין הגוף, בין הדעת לבין המעשה. ולכן, כאמור, המעשים שלי יכולים להיות מנותקים לגמרי ממני עצמי...
ובתוך הנתק הזה נמצא... פרעֺה. הוא מתיישב לו שם בנחת (או לא בנחת) בתחום העֺרף, וחוסם טוב-טוב את הזרימה הזו בין הראש לבין הגוף.
פרעה חושב שהאלוהות יצאה מן התמונה, שהיא הלכה לישון להרבה זמן, והוא ממהר ותופס את המקום העיקש – המקום של המעבר, במיצר של הגרון.
וכאשר האלוהות חוזרת למצב של עיבור אז התחושה בעולם היא שאין אלוהים. וזה קשה, קשה מאוד, לעיתים קשה מנשוא.
אבל מסתבר שזה לא מדויק. כי בזמנים האלו, אומר האר"י, האלוהות רק כאילו הלכה לישון. אבל זו לא שינה באמת. זהו עיבור של האלוהות, האל הקוסמי כאילו חוזר לרחם אמו, נמצא שם, אבל לא ישן, אלא מתחדש, גדל עם תודעה חדשה שלא היתה קודם.
וכשהאלוהות נמצאת בעיבור, אז מי שרוצה לזלול את האנרגיה הן מה שנקרא בזוהר בשם "קליפות" או "חיצוניים", כוחות של רוע. הדימוי שהזוהר מביא לאותו רוע הוא הדימוי של השמרים: השמרים גורמים לתהליך האלכימי של יצירת היין, בזכותם היין נהיה יין. אך את השמרים עצמם בלבד אי אפשר לשתות, זה בלתי אפשרי לשתייה ולעיכול. כלומר, הרוע (השמרים, בדימוי הזה) גורם לתהליך להתרחש, לזוז, אבל בפני עצמו ולבדו הוא רע.
אז זו התמונה – מצרים יושבים בעורף וחונקים את הגרון. פרעה מנצל את המצב שלכאורה האלוהות הלכה לישון, אבל הוא למעשה לא יודע שבמסתורין יש כאן עיבור, ושמתרחש כאן תהליך של גדילה והתהוות חדשה, ממש כמו שעובר מתהווה ברחם (כשעוד לא היה אולטראסאונד אז גם בני אנוש לא ממש ידעו את זה, לפחות לא בהתחלה). בחנק הזה נחסמת הזרימה בין הדעת לבין המעשים, ואז עלולה להיות בחירה של מעשים גרועים, פוגעים ולא מודעים, מעשים שהם אגוצנטריים במהותם ובשורשם שלא מדעת, ולפיכך גם פספוס והחמצה.
מה עושים?
פותחים את הפה ומדברים. מגידים. מספרים. סחים. פה-סח.
"וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר: בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְהוָה לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם." (שמות י"ג, ח').
מהו "זה" ?
"זה" משמעו יציאת מצרים.
ומה זה אומר לגבי השאלה מה לספר להם, לילדים, לדור הבא? מספרים להם שבתבנית האוטומטית שלנו אנו, בני האדם, קודם כל מעין עבדים. אנו קודם כל פועלים באוטומט, ולא בבחירה. אנו קודם כל עושים מה שאנו יודעים מראש, מה שלמדנו מראש, מה שחיקינו וקלטנו שלא מדעת, כמו תינוק. לספר להם, שאנו עבדים להרגלים שלנו, לתפיסות שלנו – ושזה המצב הנתון. זה לא משהו שהוא לא בסדר, זה פשוט ככה.
אבל זה עדיין לא "זה".
כי לא עוצרים כאן את הסיפור. אלא ממשיכים ומספרים להם, שהמצב הנתון הזה הוא רק חלק מן התמונה, ושמשום כך – משום שהוא רק השמרים, ולא כל היין – הוא נועד להזיז אותנו לצאת, להתפתח, לבדוק מחדש, לבחור, לשאול שאלות, כדי שייווצר היין. כדי שמשהו חדש וטוב יתפתח. כלומר, אנו מספרים להם שאפשר לצאת מן המיצר, מן הקושי.
זה נותן להם כוח.
זה נותן כוח גם למי שמספר.
הכוח הזה הוא נוכחות, הוא כוח של דעת.
(פרויד ידע משהו בעניין הזה... בדיבור ובשיתוף בסיפור האישי יש משום מרפא).
ואפשר לספר להם את זה בכל דרך. אפשר לספר להם דרך סיפור אישי, או דרך סיפור ביוגרפיה של מישהו אחר, או בכל דרך שבה המסר יעבור. ההגדה היא אחת הדרכים לכך. הרמב"ם נותן כלל כיצד לספר את הסיפור: להתחיל בגנוּת ולסיים בשבח. להתחיל במקומות הנמוכים מן העבר שלנו, אלו שאנו דווקא לא ממש מתגאים בהם בחיינו, טעויות שעשינו, נפילות, חוסר תשומת הלב שלנו, חוסר הדעת שלנו. לא לייפות סתם את הדברים באשליה שקרית. ומשם להמשיך ולספר את התיקונים, את הלמידה, את הגדילה, את השיעורים ואת התובנות, את החכמה ואת הדברים הנפלאים. כי אם לא נתחיל בגנות, לא נוכל לסיים בשבח.
וכשאנו מספרים, ומספרים בדרך הזו, הזרימה נפתחת מחדש בין הדעת לבין המעשה, בין הראש לבין הגוף. האלוהות מסיימת את העיבור שלה ויכול להתחיל להתרחש תהליך המעבר בתעלת הלידה, שהגרון משול לה. יציאת מצרים כמוה כלידה, כי באותו רגע כל המיצרים נפתחים, ולפרעה כבר אין אחיזה בגרון. פרעה יודע שהאלוהות חזרה להיות נוכחת, שאני חזרתי להיות בסיפור שלי ולספר אותו כפי שהוא, כולל המקומות הלא מתוקנים מהם באתי, והנוכחות הזו היא אור גדול.
בברכת חג שמח ושופע סיפורי נוכחות J