קנאה ושקר... שקר וקנאה... שתי תכונות/נטיות מאוד משמעותיות בנפשו של אדם, אולי לא של כל אדם, אבל של רבים מבני האנוש.
אני מתבוננת במצב הנוכחי חברתי-פוליטי-בינאישי הכה סוער בימים אלו בישראל, עם הדים בצורות חיצוניות אחרות בעולם (רעידת אדמה, למשל) - ואני חושבת על הרלבנטיות של שתי נטיות נפשיות אלו - קנאה ושקר - למצב זה. וכמה שהקשר מתבהר בכל רגע!!
בהרצאה מיום 12 לנובמבר 1910 מרחיב ר׳ שטיינר על שתי תכונות אלו, ומסביר כיצד הן קשורות לנתיב הקארמה האישי של כל אדם, ולקארמה שלו ושל האחרים הקשורים עמו בסביבתו, ובין היתר:
״הקנאה והשקרנות תמיד נחשבו לפגמים מוסריים מיוחדים. אפשר לראות את הסלידה המיוחדת הזאת בעובדה שמול אף פגם אנושי אחר לא נוכל למצוא סלידה חזקה ואינסטינקטיבית כמו שאנשים חווים נגד הקנאה והשקרנות.״
מסתבר, כפי שאנו גם יודעים בתוך תוכנו, שזה עניין די רציני - כשזה נוגע לשתי התכונות הללו.
~~~
בואו נתחיל עם פיתוח חמלה נטולת אנוכיות:
״ניתן לומר, קודם כול, שהקנאה והשקרנות הן עבירה נגד אלמנט בסיסי בקיומם המשותף של בני האדם: הן עבירה נגד החמלה. משמעותה של החמלה היא לא רק לחוות את הכאב והסבל של הזולת, אלא גם לחוות את ערכו, לשמוח לנוכח ערכו והצלחתו. החמלה היא איכות שעדיין לא התפתחה במיוחד בקרב בני האדם. עדיין יש בה מידה רבה של אנוכיות. על יוהאן גוטפריד הֶרְדֶר (Herder), למשל, מספרים (הוא רצה ללמוד רפואה) שהוא התעלף כשהוא נכנס בפעם הראשונה לחדר שבו היו אמורים לנתח גופה. הוא התעלף לא בגלל חמלה, אלא בגלל חולשה ואנוכיות, מפני שהוא לא היה יכול לסבול את המראה הזה. אך את החמלה האמיתית יש לחוות לא רק מול הכאב והסבל של הזולת, אלא גם מול תכונותיו החיוביות. החמלה צריכה להפוך לפחות אנוכית. עלינו לרכוש את היכולת לשמוח על ההצלחה של הזולת, על התקדמותו, את היכולת לראות את יתרונותיו ללא כל רגש של מרירות.״ (ההדגשות שלי - י׳א׳).
אז קודם כל - חמלה נטולת אנוכיות, שסימניה הינם גם יכולת לחוות את כאבו וגם יכולת לשמוח על הצלחותיו.
כדאי לנסות זאת... להחליט בתודעה ערה שכך אני רוצה ומחליט/ה להתייחס אל זולת מסויים.
״הקנאה והשקרנות מביאות אותנו לעמדה המנוגדת למסלול העולם, ודרכן אנו פוגעים בחוקים השולטים במהלך האירועים בעולם. אפשר לזהות אותן בקלות כטעויות ואנשים אינם סובלים אותן בתוך עצמם. ככלל, גם לקנאה וגם לשקרנות יש רקע אוקולטי. קיימים חוקים סודיים מסוימים, שלא קל לראות ולזהות אותם. הם פועלים כך שהקנאה והשקרנות יכולים להופיע בצורה שונה באותו אדם בשנים המאוחרות יותר של חייו.״
עד כאן באופן כללי :-)
~~~
קנאה - קשה כשאול
קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה (שיר השירים פרק ח׳, פסוק ו׳).
לא בכדי נקשרת הקנאה עם יסוד האש בצידו הלא-פוזיטיבי, בצידו השורף; קין, בזעם קנאתו, הגיע לכדי רצח של אדם קרוב לו. הרצח אינו חייב להיות פיזי, הוא יכול להיות גם במישור הנפשי לגמרי, אלא שאין הוא ׳רוצח׳ רק את האחר, הוא ׳רוצח׳ גם את האדם המקנא עצמו.
כיצד?
אל תאמינו לר׳ שטיינר בקלות; אפשר ורצוי להסתכל פנימה והחוצה ולזהות את הדברים מתוך החיים שלנו עצמם, ולא רק מתוך דבריו-שלו.
קנאה היא רגש שהופך לדיעה של ביקורת. במילים אחרות, הקנאה פועלת בנו במסווה של דיעה (ביקורתית) שיש לנו כלפי אדם אחר:
״צורה חבויה של הקנאה שמזדחלת ....[והיא] לובשת צורה של דעה, של דעה ביקורתית. אנו אומרים: אדם זה עשה דבר זה או אחר, והאמירה שלנו נראית לגמרי מדויקת ומוצדקת; אך למעשה יש מאחוריה קנאה מוסווית. מה בעצם קורה כאן? מדובר כאן בתהליך משמעותי מאוד בטבע האדם.״
אז מה באמת קורה כאן?
״הקנאה היא תכונה בזויה, ואנשים חשים אנטיפתיה כלפיה. הם מנסים להיפטר מהקנאה״.
אלא שאז מתרחש דבר-מה מסתורי ולא נגלה, בתת המודע שלנו, שגורם לכך שהחשיבה שלנו הופכת פחות בהירה, מטושטשת, לא יציבה; ניתן לעבור מדיעה אחת לאחרת ברגע, להגיד דבר בהיפוכו בשני משפטים עוקבים, וכדומה; כלומר, הקנאה גורמת לביקורתיות והאשמה כלפי חוץ, ובעקיפין - באופן איזוטרי - גם לטשטוש החשיבה ובהירותה. במילים אחרות, ה״אני״ של האדם - נחלש.
~~~
מה עוד קורה?
לפי שטיינר, היחלשות זו גורמת בהמשך החיים לתלותיות של האדם באחרים; הוא - שביקר והאשים וקינא, ואף נלחם בקינאה זו - עלול למצוא עצמו בתלותיות חזקה כלפי הזולת. אני נוטה לחשוב שזה עלול לקרות משום שכך האדם לומד שהאחר הוא קודם כל מקור פוטנציאלי לתמיכה ולא רק מושא לקינאה, ושאף בו יש יסודות-אדם...את זאת ניתן לזכור רק מתוך מודעות ערה ומכוונת, זו לא דרך-מחשבה שקורית בדרך כלל מעצמה.
״בנפש האדם קיים רגש של קנאה. כשהאדם מתגבר על הקנאה, והקנאה נעלמת, אפשר לשים לב שמאוחר יותר בחיים אדם כזה נעשה תלוי באחרים; הוא נהיה תלותי ואין לו יציבות בחייו״.
הקשר הקארמתי, אם כך, בא לידי ביטוי בתהליך המתרחש במימד הזמן בתוך החיים שלנו -
״כאשר הקנאה מופיעה בגילאים צעירים, בזיקנה עולה חוסר ישע ותלות. זהו גוון עדין של השפעת הקארמה.״
שטיינר מביא, כדרכו, את הדברים באופן ישיר וחד; יש לזכור שהדברים הם מורכבים מאוד, ואינם לינאריים, ועם זאת - כדאי לקחת לתשומת הלב את ההכוונה שלו.
אין הכוונה לייאש אלא לעורר את המודעות, משום שתמיד תמיד יסוד ההתפתחות, השינוי וההתמרה באדם הוא החזק מכל.
אז מה לעשות...?
ההצעה היא, אם כך - להתמיר את הקנאה לסליחה עצמית, קודם כל; כשאנו מזהים בתוך נפשנו את הנטייה הזו, או את פעולתה הממשית על חיינו (לא רק כנטייה), אז כדאי שנגייס כוחות של סליחה עצמית על מנת להתמיר את הקנאה ולהפוך אותה לאש חיובית, לאש של נדיבות ופירגון לזולתנו ולעולם, במקום אש של שריפה וביקורת. זה תלוי בחירה, מתוך החלטה ערה ומודעת.
~~~
שקר
״מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק״ (שמות פרק כג, פסוק ז׳).
ולא רק מִדְּבַר שקר, אלא גם מדיבור של שקר יש להתרחק.
מהו אופיו של השקר ומה הוא גורם?
״במקרה של השקרנות, כאשר נלחמים בה, קורה הדבר ההפוך...: מתגנבת תכונה המופיעה כאנוכיות, אנוכיות רבת עוצמה. אם כן, האנוכיות היא שקרנות מרוסנת.״
כיצד פועל השקר בנפש האדם בהמשך החיים? שטיינר קושר זאת לביישנות; ביישנות במובן של הקושי להסתכל ישירות בעיניים והתכנסות האדם לתוך עצמו, עם נטייה להתנתק מן החברה:
״אפשר לראות את הקשר בין שלב מוקדם יותר בחיי האדם לבין שלב מאוחר יותר אפילו בהתגשמות אחת. ההסתכלות על החיים מלמדת אותנו שהאדם אולי הפסיק לשקר – כי החיים הם בית ספר – אבל במקום השקר מופיעה תכונה חדשה: מופיעה ביישנות מסוימת. ישנם אנשים שלא מסוגלים להסתכל לך בפנים. כך אנו יכולים לראות קשר בין ביישנות מאוחר יותר בחיים לשקרנות בשלב מוקדם יותר.״
וגם כאן - מה עושים?
״מי שהקארמה חיברה בינו לבין האדם הזה חייב לחדור לתוך חיי הנפש שלו באהבה ובמסירות. על השקר אנחנו צריכים לגמול באמצעות האמת; אלה שני הקטבים המנוגדים שיכולים להביא למעין איזון.״
במילים אחרות - כשאנו מזהים שקר, מומלץ להגיב לאדם זה מתוך עמדה של אהבה ומסירות, כי זו הדרך בה הוא יוכל ״להוליד״ את הצד החיובי שבו, את הפוזיטיביות של נפשו; למול אהבה ומסירות, למול פירות של אמת, מה שיעלה מתוכו יהיה מאוזן ועם יכולת לקחת אחריות.
~~~
הבנה או האשמה
הסתכלות סביב מלמדת עד כמה האוויר האנושי רווי בהאשמות הדדיות..! כמעט אינסוף האשמות הדדיות, שהולכות ומסלימות מרגע לרגע ונדמה כאילו אין לזה סוף וקצה.
האשמה אינה מובילה למשהו חיובי; היא יוצרת עוד יותר ריחוק ופילוג, בריחה מאחריות אישית, פיצול ואף הסלמה לכיוון של שנאה.
הבנה, לעומת זאת - משמעה בדיוק זה: להבין את חולשותיו של האדם המקנא /המשקר; זוהי הבנה שמכוונת לחוסר ביקורתיות מחד ולחמלה מאידך, וכל זאת על מנת לבסס נתיב של שינוי. הבנה אין משמעה הסכמה עם הנעשה/נאמר, אלא נכונות להבין שהדברים מורכבים וכך גם מניעיהם הנסתרים, ולפיכך מבקשים חמלה ומסירות חמה.
קשה לביצוע? מאוד, מאוד.
אך גם לכך יש משמעות נסתרת:
״דרך היותנו טובים, דרך המידות הטובות שלנו, אנו יכולים לעזור הרבה מאוד לאחרים, בזמן שדרך היותנו רעים, דרך הפגמים שלנו, אנו יכולים להזיק לעצמנו הרבה מאוד, אבל איננו מזיקים הרבה לאחרים, לפחות לא לטווח הארוך.
זהו חוק מיוחד מאוד. על פי חוק זה, הקארמה מתגלה כבר בגלגול אחד. כלומר, מי שעוזר לאדם אחר על ידי תכונותיו הטובות ועל ידי טבילת עצמו באהבה בנפש האחר, יכול להיות בטוח שתהיה לכך השפעה חיובית בחייו בתקופה מאוחרת יותר. אל תאמרו...שזה אנוכי להתנהג טוב ובאצילות. לא, יש לקבל כעובדה מובנת מאליה שעלינו להיות טובים, וההשפעה החיובית של היותנו טובים תופיע מאוחר יותר כתוצאה טבעית.
אם איננו מתעלים אל מעבר לאינטרסים של עצמנו, אם אין לנו הבנה כלפי האדם האחר, ואנו רק מעבירים עליו ביקורת, לא תופיע תגובה חיובית. הדבר המיוחד הוא שבלי להיות טובים עם אחרים, אנחנו לא יכולים להתקדם. זהו תנאי להתקדמות שלנו.״
~~~
תם ולא נשלם
כל תנועה שאדם בוחר בכיוון הזה ששטיינר מצביע עליו - תורמת לשלם. מבחינה רוחנית, בשונה מן העולם הארצי בו אנו חיים, השלם איננו גדול מסך חלקיו, אלא כל חלק גדול מהשלם (ראו הסבר בהרצאה של ר׳ שטיינר מיום 30.6.1923); כלומר, לכל אינדיבידואל השפעה עצומה.
כך, מחשבותינו ומעשינו מהווים נתיב של בחירה. בימים אלו של כאוס קשה ביותר, אין להפריז בחשיבות המודעות האנושית העצמית בכלל, וכוח הבחירה הנולד ממנה. לכן, עם השכן/החברה/הבת/האח ועוד - כוחות של פירגון, חמלה ואהבה נחוצים יותר מתמיד.