• יפעת אהרן

החמצן החדש

אני חושבת שהגיע הזמן להודות: הזמנים בהם אנו חיים, הזמנים הייחודיים האלו שבאופן הזה מעולם לא היו בתודעה האנושית, מחייבים חמצן חדש; מדובר בחמצן לא ״פיזי״, אלא בחמצן תודעתי-חברתי-אנושי: כוחה של האהבה הנולדת מתוך מודעות האדם.


יש בזה ״סיכון״ מסוים, לכתוב שוב על ׳אהבה׳. זה לכאורה נדוש ולעוס עד דק.

אלא, שלא ב׳אהבה׳ ההיא אנו עוסקים.

האהבה של הזמנים הנוכחיים מחייבת חציבה עיקשת מתוך מקומות הפוכים לה לגמרי - מתוך כעס, מתוך עלבון, ואף מתוך רגשות קשים כמו שנאה, תיעוב וביטול מוחלט של האחר.


זו אינה ה׳אהבה׳ ההיא, שמדברים עליה וכותבים עליה ושרים עליה ורואים אותה בסרטים.

האהבה המתבקשת כעת, זו הנחצבת, היא כוח רוחני יוצר ובורא, שנולד אך ורק על בסיס רצונו החופשי של האדם, אך ורק על סמך המודעות שלו והנחישות שלו להיות אדם אוהב.


ומה עשוי להיות המניע להתגייסותו של אדם ״לעבוד״ בנחישות ב״להיות אדם אוהב״ שאוהב אדם ובריאה?

מה עשוי להיות המניע הזה, שאינו מניע אגואיסטי, אף לא אלטרואיסטי - למרבה הפלא?

מה עשויה להיות המוטיבציה לכך שאדם יתאמץ להביא את ישותו הגבוהה לקידמת פעולותיו ומחשבותיו?


הרגישות האנושית עדינה ושברירית בימים אלו. זה לא תמיד ניכר, כי יש לנו אינסוף ״טריקים״ בנפש על מנת לכסות, להגן, לבנות שריון ועוד.

אך מתחת לפני השטח המציאות היא הרבה יותר מורכבת - התנודות והכאוס גואים גם כשלא שמים לב.


וזה לא קורה רק ביום בחירות. זה קורה וזה כאן, כי המציאות המוכרת נסדקת, והולכת ונסדקת תדיר - ואיך עושים שזה לא יחליש? איך עושים שהסדקים שאנו עדים להם יתנו לנו כוח לעמוד בתוך הסדק?

אין תשובה קלה ופשוטה. זהו תהליך מורכב שמגיע מאחור מזה מאות שנים וימשיך עוד מאות שנים... אז אין לחץ :-)

אז לחץ אין, אך אחריות יש.

אחריות לזהות מה הסדק הזה מבקש, הן ברמה האישית של החיים הפרטיים שלי, והן ברמה היותר כללית - זו הקושרת אותי, הפרט, עם העולם ועם הכלל.

כי אחת הסכנות הגדולות היא לחשוב שאדם הוא אי. אי פרטי משל עצמו.


עלינו ליצור ולברוא מחשבות מיטיבות ומעשים מיטבים, מעשים רואים, מעשים של אהבה. ברמה היומיומית הפשוטה, להתעקש על זה, ובמקומות שחשים חסימה - רגשית, פנימית - לבסס נתיב חדש, אחר; והדרכים הן רבות וניתן ללמוד אותן.


ולכן החמצן החדש הוא כוח האהבה. כוח של אהבה שכל אדם מודע-ושוחר-טוב משקיע את כוחותיו ביצירתה, בבריאתה. לולא היתה לנו האפשרות לעשות זאת, לא היו קורים הסדקים הללו. הסדקים מעידים שהאהבה יכולה להיכנס בשער, ולא הפוך - לא בזכות הסדקים נבנה אהבה, אלא דווקא קיום הכאוס מעיד על קיומה.


ככה עובדים חוקי הרוח, הפוך ממה שאנו רגילים.. הפוך ממה שאנו מכירים.


החמצן הזה של אהבה-מתוך-מודעות-ערה הוא לא חמצן לקיום פיזי בלבד, הוא חמצן לקיום תודעתי.


ובלי תודעה, אין אדם.





בתמונה: טווס במאמצים ללכוד את תשומת ליבה של טווסית-ליבו.


40 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול