עשרה ימים

עשרה ימים נפתחים בפנינו היום, א׳ ראש השנה (תשפ״ד), על פי היהדות, עשרה ימים ׳נוראים׳, עשרת ׳ימי תשובה׳. בתורות הסוד השונות ההתייחסות הינה לסתיו העומד בפתח, חג הסתיו כחג הפותח סף חדש בשנה, עם סיום הקיץ.

אני מהרהרת בשאלה - מהו ׳נורא׳ זה, ומהי ׳תשובה׳ זו?

ואני שואלת לא כדי לתת תשובה, כי אין לי; אני שואלת כדי לקבל, אולי, עוד נק׳ מבט אחת, ולו קטנטנה, שלא הכרתי קודם; כזו שלא מתיישבת על מה שאמרו לי או סיפרו לי או לימדו אותי או שלמדתי בעצמי מאז ומעולם על עשרת הימים האלו, אלא כזו שאולי לא ראיתיה קודם לכן או לא היתה גלויה עבורי.

אז חשבתי - ביום כ״ה אלול, על פי המסורת היהודית, נברא העולם, וביום א׳ בתשרי, ביום השישי מאז בריאת העולם, נברא האדם בגוף פיזי שהוא קיבל מתוך האדמה. במקרא אנו קוראים זאת בפרק א׳ של ספר בראשית, המספר על 5 ימים (שאינם ׳ימים׳ כפי שאנו מכירים אותם, כמובן... מדובר על עידנים של אלפי ומאות אלפי שנים, שבלתי ניתן לתפוס בתודעה הרגילה שלנו) שבהם מתרחשת מעין ׳הכנה׳ לבריאת התגשמותו של האדם על האדמה, על כדור הארץ, ביום השישי.

כלומר, ביום בו נברא האדם על האדמה מציינים גם את ראש השנה - א׳ בתשרי, ומתחילים לספור את עשרת הימים הנוראים, עשרת ימי תשובה, עד ליום כיפור. כיצד קורה, שרק ׳הרגע׳ האדם נברא, וכבר יש עשרה ימים נוראים?? כבר יש ׳דרישה׳ לתשובה?? מדוע ולאן לשוב?

ומעבר לכך - חשבון נפש מתרחש כל השנה, וקשיים מתרחשים כל העת, מה פתאום לתחום את זה דווקא לזמן הזה של השנה?

נדמה לי שהרמז להתבוננות בשאלות האלו ניתן לנו בכך שברגע שהאדם מתגשם על האדמה הוא מקבל מודעות עצמית, ואת זה אנו רואים בסיפור הבריאה השני, בפרק ב׳ של ספר בראשית (לא זה המקום להיכנס למשמעות ההבדלים בין שני הסיפורים מבחינת תורות הסוד השונות). כשהאדם נברא על האדמה הוא מקבל את היכולת לידיעה עצמית.

במילים אחרות, האדם נברא על האדמה כשהוא מפוצל - כי הוא יכול לדעת את עצמו. אני שיכולה לדעת את עצמי זה אומר פיצול. אמנם זה לא במיידי, התינוק צריך לגדול ולעבור תהליכים ושלבים בדרך למודעות שלו בדבר היותו מפוצל, אך זו המהות של האדם - פיצול בשל היכולת המובנית בו לדעת את עצמו.

אפשר לומר, במילים אחרות, שאני יכולה להכיר ׳חלקים׳ שונים בתוכי, שאינם אני; ואם הם אינם אני, אזי יש משהו שיכול להשתנות, לזוז, ללכת ולשוב.

או - יש מקום בתוכי שיכול לחשוב במודע.

עשרת הימים הנוראים מתחילים ״מיד״ עם בריאת האדם על האדמה לא כי האדם לא מתחשבן בנפשו (לפחות יכול לעשות זאת) כל השנה; ולא כי הוא לא חווה קשיים בתוך עצמו במשך כל השנה; אלא ההצעה שלי היא לראות בעשרת הימים האלו, המתחילים עם ראש השנה, עם בריאת האדם על האדמה, כביטוי ישיר ומוחלט לאפיון של ״מה זה להיות אדם״ - אתה יכול לחשוב את עצמך, אתה יכול לשאול את עצמך שאלות, אתה יכול להכיר חלקים שונים בתוכך, גם כאלו שאינם נעימים לנו, אתה יכול לנוע, ואתה יכול לשוב.

לשוב - גם במובן של לחזור על הדברים, כי לוקח זמן עד שמשנים משהו בתוכנו, גם כשיש לנו מודעות רחבה; ולשוב גם במובן שיש בתוכך אפשרות להיות מודע לפיצול שאיתו נבראת כאן; ואתה שוב ושוב יכול לשוב אל המודעות הזו, המודעות השלישית, להכיר בפיצול שבתוכך בפיוס, בקבלה, בחמלה אפילו (רצוי), ולפגוש אותו גם מתוך חוסר האונים שהוא מביא לפעמים.

למה?

כי אדם הנך.

בברכת עשרה ימים של התרחבות ותנועת שיבה אל לב הדברים, כמו שמפליאה לתאר זלדה בשיר:

כציץ העמקים/זלדה

אִם נִשְׁמַתְךָ חַסְרַת פְּנִיּוֹת כְּצִיץ הָעֲמָקִים תַּגִּיעַ אֶל לֵב הַדְּבָרִים בִּקְפִיצַת הַדֶּרֶךְ תַּגִּיעַ אֶל לֵב הַדְּבָרִים.

אִם נִשְׁמַתְךָ חַסְרַת פְּנִיּוֹת כְּצִיץ הָעֲמָקִים תַּגִּיעַ אֶל לֵב הָעוֹלָם תַּגִּיעַ לַשַּׁעַר שֶׁאֵין לוֹ גָוֶן.

אִם נִשְׁמַתְךָ חַסְרַת פְּנִיּוֹת כְּצִיץ הָעֲמָקִים יָבִיא לְךָ הַצַּדִּיק הַפּוֹסֵעַ מַפְתֵּחַ סוֹדִי; יָבִיא לְךָ רֶבְּ לֵיבְּ שָׂרֶה'ס מַפְתֵּחַ קָדוֹש לְאוֹר הַבְּרָקִים וְלִמְעַרְבֵּל הַסּוּפוֹת.

אִם נִשְׁמַתְךָ חַסְרַת פְּנִיּוֹת כְּצִיץ הָעֲמָקִים לֹא תִּטְבַּע בַּחֹשֶׁךְ עַד הַשֹּׁרֶשׁ, לֹא תִּטְבַּע בָּעַכְשָׁו עַד הַנְּקֻדָּה הַפְּנִימִית.

לשנה טובה, שנה של התגברות על נחשים,

והפיכתם למקור מים חיים.