ט׳ באב - החורבן, נכון להיום
- יפעת אהרן
- 2 באוג׳
- זמן קריאה 3 דקות
מחר מציינים ביהדות את יום ט׳ באב, יום החורבן על בית המקדש.
הזמן בו התרחש חורבן המבנה של שני בתי המקדש - האחד מתוארך לשנת 586 לפני הספירה (לפני כ- 2600 שנים), השני מתוארך לשנת 70 לספירה (לפני קצת פחות מ- 2000 שנים) היה זמן בו הקשר עם האלוהות התקיים דרך המבנה הפיזי החיצוני ההיכלי הקדוש, שנבנה בתקופות השונות הנ״ל.
האבל העצום על החורבן ביטא אבל על שינוי מהותי ויסודי מבחינה תודעתית באנושות בכלל, ובהקשר של העם היהודי בפרט.
ומה היה שינוי תודעתי זה?
זה היה שינוי המשול לשינוי התודעה של אדם צעיר, ילד, לתודעה של אדם בוגר יותר; שינוי שכמו אצל האדם היחיד, ׳מכריח׳ אותו להיפרד ממישור של תלותיות בהורים, ומצעיד אותו עוד שלב בדרך לחירות ולעצמאות.
והנמשל - האנושות הגיעה בשעתו למצב בו עליה להתקדם ממצב בו היא מקבלת הנחיות מבחוץ - דרך מוסר חיצוני שהביאו הדתות השונות, מוסר שמנחה את אורחות החיים, ו׳מלמד׳ את האדם להיות אדם כפי שהיה נדרש אז - למצב שבו המוסר בהדרגה מתחיל לנבוט מבפנים, מתוך מחשבת האדם עצמו כדי שהוא עצמו יהפוך להיות סולל המוסר שלו בזכות החיבור לרוח מבפנים, מתוכו פנימה. (כל זה מובא פה בתמצית של התמצית, מדובר בתהליכים רחבים ועמוקים של שינויי תודעה הדרגתיים).
הפסוק ״ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם״ (שמות כה, ח) מרמז על המעבר התודעתי הזה - משכן הרוח עובר פנימה, לתוך האדם. כאמור, אלו היו בזמנו זרעים שנזרעו על מנת שבעתיד - בו אנו נמצאים כיום, כלומר, זה ההווה שלנו - יוכל האדם, מתוך עצמו התואם את זמן התפתחותו וחייו, לקשור עצמו נכונה אל המימד הרוחי, שאף הוא עבר התפתחות ושינוי מאז ועד היום. כך, האדם הופך ל״משיח״ של עצמו - במפגש בינו לבינו, ובמפגש בינו לבין האחר. (גם ״משיח״ הוא תודעה שקשורה להתפתחות הזמנים).
אני רוצה להציע שהחורבן האמיתי כיום אינו חורבן על מבנה חיצוני המסמל מהות עמוקה כאמור; החורבן הוא בכל פעם שבה האדם שוכח לשאול ״מי אני״ ו״מי אני כיום, פה, בזמן הזה״ במובן העמוק של השאלות.
ואין ספק שאנו שוכחים.
למעשה, ברירת המחדל היא השכחה הזו. ואילו כל פעם שאני מוכנה להיזכר ששכחתי לשאול - שם מתרחשת פעילות חופשית רצונית שלי, התואמת את בקשת הרוח מהאדם: ״הו אדם דע את עצמך״, תואמת את המשכן הפנימי של הרוח המתפתחת ומתהווה בתוך האדם, נכון להיום.
כך, למשל, דילוג על השאלה הזו יכול לבוא לידי ביטוי באופנים שונים:
להימנע מלומר משהו שהלב שלי אומר לי להגיד (אבל אני חוששת, פוחדת מתגובה כלשהי)
ללכת אוטומטית אחרי תפיסה שלי מבלי שחקרתי אותה (ביחס לעצמי, ביחס לאחר, ביחס למצב חברתי, ביחס לשכן ועוד)
לציית (לאדם, לתפיסה, למורה, לרב, למטפל וכו׳) מתוך הרגל או מתוך מניעים נסתרים - מבלי שהציות הזה יעבור דרך הבדיקה שלי (כי יש ציותים שהם פרי של בדיקה, פרי של מודעות של מה אני יכולה כרגע לעשות אחרת, ומה לא; המודעות ל׳מה איני יכולה׳ גם היא הכרה חשובה מאוד).
וכך הלאה.
חורבן המקדש כיום הוא החטאת העצמי בבחינת השאלה שהאלוהות שואלת את האדם בגן עדן: ״אייכה?״ - איפה האני שלך, האם הוא התכסה באמונות/תפיסות/כעסים/ עלבונות/ מאבקים וכו׳?
האם אני יכולה להסיר את הכיסויים, או לפחות מודעת לכך שאיני יכולה כעת ומקבלת את זה - גם זה כינון של המקדש, להיפך מחורבנו.
כי אנו אנושיים, וההדרגתיות בהתפתחות היא אנושיות, היא להיות אדם שואל.
בתקווה לכוחות להמשך עמידה וצעידה בדרך המשקמת חורבנים למיניהם.
שבת שלום,
יפעת.
לצירוף מתעניינות מתעניינים לקבוצת ווטסאפ שקטה שבה אני שולחת אחת לשבוע טקסט קצר / נקודה למחשבה ולתרגול - הנה הקישור להעברה:
בתמונה: קמילה והתחדשות, התחדשות וקמילה.
תגובות