הכול בזכות הגדם האישי

יפעת אהרן
15 באוג׳
זמן קריאה 2 דקות

זוהי תמונה מההרים היפים של ארמניה. אני פה בסדנה עם אנשים מרחבי אירופה וישראל, מתוך כוונה לעבודה פנימית וכלל-אנושית, והאתגרים רבים - גם פנימית וגם חיצונית. ובתוך ההתמודדות איתם, בין לבין יתר הטקסטים למיניהם, אני קוראת גם בספר של אהרן אפלפלד ״והזעם עוד לא נדם״, והנה ציטוט:

״לפעמים נדמה לי שרק אנשים פגועים יצליחו בעסקים גדולים. נחוץ מנוע עיקש שיניף את דמיונך. מנוע כזה כנראה פועם בי, אבל אל תטעו, לא בזכותי, כפי שזה עשוי להשתמע. אני רק אני. הכול בזכות הגדם שלי הפועם יום ולילה. כאבו הדק והער הוא שמורה לי מה לעשות במרחקים… למדתי להקשיב לכאבו הדק. הוא חיישן מן המעלה הראשונה. כבר בילדותי למדתי להקשיב לו, אבל אז עוד לא ידעתי את כל הטמון בלחשו.״ (עמ׳ 129).

זהו ביטוי להמלצה הרווחת בתורות הסוד השונות, שאומצה בשיטות טיפול שונות: להפוך את הנכות, הקושי והכאב - לדשן, לקומפוסט. אפלפלד מתאר זאת דרך נכות בזרועו, ולכל אורך הדרך הולך ומתגלה ״האני-הנני״ שלו, אותה נקודה פנימית חפה, הקשורה לכוח מנתב, והרבה מזה - בזכות הגדם.

וזה לא רק תיאור ספרותי. אפלפלד עצמו הוליד ויילד בתוך עצמו את הכוחות האלו בזכות עברו הקשה במלחמת העולם השנייה, עבר עליו מבוסס גם ספר זה, כמו הרבה מספריו. והוא שב ומנכיח את התקווה.

^^^^

כמה ״גדמים״ יש בנו, סביבנו, בארצנו, בעולמנו. כמה כוחות טמונים בהם - באותם ״מנועים״ שמניפים את הדמיון, כלומר, את המרחב הפנימי בו יכולה להתרחש בריאה חדשה, לא מתוך מניע אישי, של טובה עצמית בלבד, אלא מתוך היותנו קשורים וארוגים זה בזה, כאן, שם ובכל מקום.

^^^

את חוויית האריגה הזו מגלים בכל רגע שבו מוכנים להיות פתוחים לה - מיד היא עולה. אפלפלד הופך את הגדם לכוח המצמיח בתוכו, וכך אנו מקבלים את גיבור הסיפור עם סיפור חייו על האדמה, ועם נקודת החולשה שלו, ועם כוח ה״אני״ שלו, הבלתי תלוי בגוף ובנפש - שמחליט להפוך את נקודת החולשה לכוח הפעיל בסיפור החיים הזה.

כוחו של משולש.

בברכה לסופשבוע של חיבורים וניסים

יפעת