בספר שמות, בפרק כ׳, אנו פוגשים השבוע בפרשת השבוע, פרשת יתרו, את עשרת הדיברות.
זה אולי הטקסט הכי ידוע מכל התנ״ך, ולא רק בקרב העם היהודי.
עשרת הדיברות הם כמו ״חוקת-על״, שמתוכה נגזרות מאות רבות של ציוויים ליחסים בין אדם לעצמו, בין אדם לחברו, בין אדם לאלוהיו.
ציוויים המגיעים מ׳למעלה׳, מ׳בחוץ׳, מכוח עצום בורא בלתי גלוי לחושים הרגילים; קצת כמו הורה שאומר לילד מה לעשות.
האופן הזה היה נכון לזמן שלפני 3500 שנה, מאות רבות של שנים חלפו, האנושות - הן במישור הקולקטיבי והן במישור האישי, האינדיבידואלי - הלכה והתפתחה, התרחבה; הטוב והרע קיבלו משמעויות ויישומים חדשים בתוך תהליך התפתחותי עצום זה. במילים אחרות, עשרת הדיברות הם על-זמניים, ומתוקף זה על האדם להתאימן בכל פעם מחדש לשלב ההתפתחות בו הוא נמצא.
ובתוך האינסוף המתפתח הזה, כשעולות חוויות שונות של חוסר אונים ואי וודאות - כמו שקורה כשילד הופך בוגר, שם תרמיל על הגב ויוצא ליצור את דרכו שלו בעולם, בנפרד מן האחרים - עולה הנטייה לשוב אל מה שמהווה מעין ׳הבטחה׳ לאותו שקט ראשוני של הילדות שלנו, של תודעה אחרת, תמימה יותר, שבה הטובים הם טובים והרעים הם רעים.
אלא שלא כך בחיים האמיתיים.
עשרת הדיברות מקבלים אף הם מהות חדשה, כאמור: הפעם, בזמננו, בין האדם ובין עצמו, לפני הכל; והפעם, שלא כמו ציווי המגיע מן החוץ, מ׳הורה׳ ׳גדול׳ שיודע מה נכון עבור הילד הצעיר שלו, כעת ה׳ילד׳ גם הוא בוגר והוא זה שצריך ליצור את עשרת הדיברות שלו בכוחותיו, מתוך שיקול דעתו, מתוך הבנתו-הוא, מתוך האני המודע לעצמו שלו.
וזה, בלשון המעטה, לא קל.
מה עשוי להיות מובנם של עשרת הדיברות בהתאם לזמננו-אנו?
שמות פרק כ
א וַיְדַבֵּ֣ר אֱלֹהִ֔ים אֵ֛ת כָּל־הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה לֵאמֹֽר:
ב אָֽנֹכִ֨י יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ אֲשֶׁ֣ר הֽוֹצֵאתִ֩יךָ֩ מֵאֶ֨רֶץ מִצְרַ֜יִם מִבֵּ֣ית עֲבָדִ֗ים:
ג לֹ֣א יִֽהְיֶ֣ה־לְךָ֩ אֱלֹהִ֨ים אֲחֵרִ֜ים עַל־פָּנַ֗י:
ד לֹ֣א תַֽעֲשֶׂה־לְּךָ֣ פֶ֣סֶל | וְכָל־תְּמוּנָ֡ה אֲשֶׁ֣ר בַּשָּׁמַ֣יִם | מִמַּ֡עַל וַֽאֲשֶׁר֩ בָּאָ֨רֶץ מִתַּ֜חַת וַֽאֲשֶׁ֣ר בַּמַּ֣יִם | מִתַּ֣חַת לָאָ֗רֶץ:
ה לֹֽא־תִשְׁתַּֽחֲוֶ֣ה לָהֶם֘ וְלֹ֣א תָֽעָבְדֵם֒ כִּ֣י אָֽנֹכִ֞י יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֨יךָ֙ אֵ֣ל קַנָּ֔א פֹּ֠קֵ֠ד עֲוֹ֨ן אָבֹ֧ת עַל־בָּנִ֛ים עַל־שִׁלֵּשִׁ֥ים וְעַל־רִבֵּעִ֖ים לְשֽׂנְאָ֑י:
ו וְעֹ֤שֶׂה חֶ֨סֶד֙ לַֽאֲלָפִ֔ים לְאֹֽהֲבַ֖י וּלְשֹֽׁמְרֵ֥י מִצְוֹתָֽי:
ז לֹ֥א תִשָּׂ֛א אֶת־שֵֽׁם־יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ לַשָּׁ֑וְא כִּ֣י לֹ֤א יְנַקֶּה֙ יְהֹוָ֔ה אֵ֛ת אֲשֶׁר־יִשָּׂ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ לַשָּֽׁוְא:
ח זָכוֹר֩ אֶת־י֨וֹם הַשַּׁבָּ֜ת לְקַדְּשׁ֗וֹ:
ט שֵׁ֣שֶׁת יָמִ֣ים תַּֽעֲבֹד֘ וְעָשִׂ֣יתָ כָל־מְלַאכְתֶּךָ֒:
י וְי֨וֹם הַשְּׁבִיעִ֜י שַׁבָּ֣ת | לַֽיהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ לֹ֣א תַֽעֲשֶׂ֣ה כָל־מְלָאכָ֡ה אַתָּ֣ה | וּבִנְךָ֣־וּ֠בִתֶּךָ עַבְדְּךָ֨ וַֽאֲמָֽתְךָ֜ וּבְהֶמְתֶּ֗ךָ וְגֵֽרְךָ֙ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֔יךָ:
יא כִּ֣י שֵֽׁשֶׁת־יָמִים֩ עָשָׂ֨ה יְהֹוָ֜ה אֶת־הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת־הָאָ֗רֶץ אֶת־הַיָּם֙ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־בָּ֔ם וַיָּ֖נַח בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֑י עַל־כֵּ֗ן בֵּרַ֧ךְ יְהֹוָ֛ה אֶת־י֥וֹם הַשַּׁבָּ֖ת וַֽיְקַדְּשֵֽׁהוּ:
יב כַּבֵּ֥ד אֶת־אָבִ֖יךָ וְאֶת־אִמֶּ֑ךָ לְמַ֨עַן֙ יַֽאֲרִכ֣וּן יָמֶ֔יךָ עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ:
יג לֹ֖א תִּרְצָֽח: ס לֹ֖א תִּנְאָֽף: ס לֹ֖א תִּגְנֹֽב: ס לֹֽא־תַֽעֲנֶ֥ה בְרֵֽעֲךָ֖ עֵ֥ד שָֽׁקֶר:
יד לֹ֥א תַחְמֹ֖ד בֵּ֣ית רֵעֶ֑ךָ ס לֹֽא־תַחְמֹ֞ד אֵ֣שֶׁת רֵעֶ֗ךָ וְעַבְדּ֤וֹ וַֽאֲמָתוֹ֙ וְשׁוֹר֣וֹ וַֽחֲמֹר֔וֹ וְכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר לְרֵעֶֽךָ:
(סימנתי בהדגשה את עשרת הדיברות).
ר. שטיינר מתייחס אליהן, ביחס לזמננו-אנו, כך:
כאשר רק ניתן ה'אני' לראשונה לעם העברי, בצורה העתיקה של האלוהים, הוא נחווה ככוח חדש אשר חדר אל האדם ושינה לגמרי את מבנה שלושת גופיו: האסטרלי, האתרי והפיזי. צריך היה לספר לבני העם העברי שתנאי חייהם, בבריאות ובחולי, יהיו שונים אחרי שיש להם 'אני' מאשר אלה שהיו להם לפני כן. לכן היה זה הכרחי לספר להם שמעתה אסור להם להביט רק לשמיים מעל או לארץ מתחת בדברם על אלוהים, אלא גם לתוך נפשם שלהם פנימה. כאשר אדם מתבונן לתוך נפשו מתוך מסירות לאמת, זה מוביל לחיים נכונים – לבריאות טובה. הכרה זו עומדת בבסיס של עשרת הדיברות, בעוד שתפיסה לא נכונה של מה שחדר לנפש האדם כ'אני' גורמת לאדם לנבול בגופו ובנפשו, להיהרס. צריך רק להיות אובייקטיביים כדי לראות כי עשרת הדיברות לא נועדו להיות חוקים חיצוניים בלבד.
(ר. שטיינר, 16.11.1908).
ומה הכוונה?
האדם הוא ישות מורכבת, מתפתחת, זו לא רק הנראות הפיזית - האדם הוא הרבה מעבר לצורתו הפיזית, לגופו הפיזית, יש אינסוף המשתרע מאחוריו, ולכך מתכוון שטיינר כשהוא מכוון אל שלושה ׳גופים׳ נוספים של האדם (האסטרלי, האתרי, והפיזי). ה״אני״ שלנו מתפתח בהדרגה, עם הזמן ועם עבודתנו הפנימית, כשאנו הופכים לבוגרים ויכולים להביט לתוכנו פנימה; אנו יכולים להכיר את מניעינו, לחקור אותם, לא רק לציית למשהו שנאמר, להפעיל שיקול דעת, לטעות, לבדוק שוב, לנוע בתוך התודעה, לא להיצמד בהכרח לצורה כלשהי (כולל צורות חיים עליהן ׳החלטתי׳ פעם), להישאר בתנועה החיה של האני הנני.
אם כך, עשרת הדיברות הם המצע להתבוננות האדם על עצמו:
ראשית, הדיבר הראשון - הסתכל לתוך עצמך והכר את האני הרחב, הרוחי, שיש בך, אדם; זוהי מהות, זהו כוח רוחני, שאינו תלוי בפיזי, הוא קושר אותך אל עולמות רחבים יותר והוא פעיל בך, האדם, באופן שלא היה קיים בך בזמנים קדומים:
הדיבר הראשון אומר בראש ובראשונה שעל האדם להיות מסוגל מכאן ואילך לדמות לעצמו שמעבר לכל מה שניתן לבטא רוחית באמצעות דימוי עשוי להיות אימפולס שלא ניתן להיעשות לדימוי. דבר זה יוצר זיקה בין ה'אני' לבין העל-חושי. (שם)
שלושת הדיברות הבאים - מכוונים להתייחסות נכונה בקשר עם הכוח האסטרלי שבאדם, הכוח הנפשי-רגשי שבו, והם כמו ׳אומרים׳: האני הוא הנווט, ושאר חלקי הנפש מצויים תחת חסותו.
הדיבר החמישי בדבר כיבוד הורים בעצם מכוון, לפי שטיינר, למודעות להמשכיות של הכוח האלוהי הפעיל לאורך הדורות, כלומר, כיבוד ההורים מתייחס לכיבוד כוח ה׳אני׳ האלוהי הפעיל גם בהם, ובדורות שלפניהם, כדי שימשיך לפעול בדורות הבאים, דרכך האדם. זהו כוח החיים הזורם מדור לדור, לא במובן הביולוגי בלבד.
שאר הדיברות - מכוונים בעיקר אל ההתייחסות לנקודת המרכז של האני הנני הרוחי שבאדם, כשוכן בתוך הגוף הפיזי - להחזיק אותו ממורכז ואיתן ומודע, ככל הניתן, מתוך כבוד לאופן החיים על האדמה; וכך, למשל, שני הדיברות האחרונים מכוונים אל הצורך בשליטה והכוונה של התאוות הטבועים באדם:
לחיי התשוקה חשיבות רבה לכוח ה'אני'. האהבה מגבירה את כוח ה'אני'. הקנאה והשנאה גורמות לו לקמול. בשנוא אדם את זולתו, בזלזלו בכבודו, בדברו אליו כזב – הוא מחליש על ידי כך את כוח ה'אני' שלו עצמו. (שם)
כך, הבנה נכונה של ״חוקת-העל״ הזו, היא מהותית מאוד לחיים שלנו כיום. עשרת הדיברות הופכים לנביעה פנימית של האדם, לא כמשהו הבא מן החוץ שיש לפרשו ולהסבירו, אלא כמהות חיה הנובעת מתוך חכמת הלב של האדם, מוסריותו החדשה הפנימית.
כידוע, אין הדברים פשוטים. טוב להרחיב, להבנתי, את הידע הרוחני שלנו ולאפשר לו לפעום בתוכנו על מנת ליילד את הכוחות הפנימיים החדשים של המהות האנושית, הנדרשים לזמן הזה.
באיחולים לשבת מיטיבה של ניסים גלויים.
לצירוף מתעניינות/ים לקבוצת ווטסאפ שקטה - בה אני מעבירה מעת לעת תכנים ותרגילים לתמיכה - הנה הקישור:
Comments