כעס
- יפעת אהרן
- לפני 7 ימים
- זמן קריאה 2 דקות
אחד הרגשות החזקים והמוכרים הוא כעס.. בפנים, בחוץ, חזק, חלש, כזה כשלעצמו או כזה שקשורים בו תסכול ואף זעם, כזה שיש מתחתיו עלבון והאשמה, כזה שיש מתחתיו ביקורת, כזה שיש מתחתיו כאב.
כעס זה עניין.
לפעמים זה מרגיש טוב לכעוס. כי זה מוציא משהו, זו הבעה של כאב ששוכב מתחת, ושולח זרועות שונות ברגשות שונים כאמור.
לעיתים זה מרגיש הקלה להוציא את האש הזו החוצה.
אלא שהאש הזו - בייחוד כשהיא מתמשכת ונערמת עם השנים, בסיטואציה ועוד סיטואציה - היא אש שורפת, והיא שורפת את הכועס ואת הנכעס.
והיא מצטברת ולפעמים יש כל כך הרבה ׳מסמרים׳ שגם כשרוצים להוציא אותם, הם משאירים חורים, וצריך בהדרגה ובסבלנות ועם כוחות רוח טובים - להפוך אותם לצלקות ישנות ובלתי רלוונטיות.
והסוד הוא - שהכעס בא לווסת את האנוכיות הטבועה בנו.
ר.שטיינר מציע את ההסתכלות הזו על הכעס, וככל שאני מתעמקת בזה לאורך השנים, בחוויות שלי ואלו סביבי, אני מוצאת את האמת שיש באמירה הזו.
והנה בלשונו: ״בכל מקום בו מופיע כעס, יש לראותו כמווסת עבור התפרצויות האנוכיות האנושיות שאין לה הצדקה. הכעס חייב להתקיים, אחרת לא היינו חייבים להילחם בו. בהתגברות על הכעס הופכת הנפש טובה יותר.״ (הרצאה מיום 22.10.1909).
מה זה אומר?
זה אומר שהכעס הוא רק שליח כדי שנתגבר עליו וכך נחזק את הכוח המתגבר - הכוח של האני שלנו, שבכך הופך בעל הבית על הנפש שלנו, מעצב ותוחם אותה, מנהיג אותה - ולא להיפך!
כי כשזה להיפך, כלומר, כשהנפש היא המנהיגה, האדם והעולם פחות טובים, פחות פתוחים לכוחות הרחבים והגבוהים שבתוכם ובתוך זולתם.
״הכעס הוא תכונת נפש, אשר דווקא בכך שניתן להתגבר עליה והאדם מסוגל להשתחרר ממנה ולהתעלות יותר ויותר מעבר לה, הוא מביא את חוסר האנוכיות באדם, ובהכנסת חוסר האנוכיות מחזק יותר ויותר את האני.״
אין לי ספק שזו שאיפתנו כיום - לא רק ביחס לכעס, אבל בעיקר ביחס אליו: שהנפש תהיה כפופה לפעילות האני המודע לעצמו, המתחזק וניזון מתוך כוחות רוח טובים - דבר שקורה רק בתוך התאמנות יומיומית של תרגול מעשי בתוך החשיבה שלנו. כי ההיפך הוא לא פחות מקטסטרופה.
כך הופכים בהדרגה את האש השורפת לאש מיטיבה, מחממת, מאירה.
בברכת שבת מיטיבה ומאירה,
יפעת
לצירוף מתעניינות מתעניינים לקבוצת ווטסאפ שקטה, בה אני שולחת מפעם לפעם טקסט והמלצה לתרגול - הנה הקישור להעברה:
תגובות