אבל אני - מי אני, מה אני - עוזר חייט. מה אני יכול לעשות?

בשנת 1946, שנה לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, מעט לפני סיום מחצית של מאה עקובה מדם, כותב ויקטור פרנקל בספרו ״כן לחיים למרות הכל״ את הדברים הבאים:

״כבר במערכת הכלכלית של העשורים האחרונים הפכו מרבית האנשים העובדים לאמצעים בלבד, הושפלו למדרגת מכשיר ותו לא למימושם של חיים כלכליים. לא היתה זאת עוד העבודה ששימשה אמצעי לתכלית, אמצעי לחיים ובעצם מזון לחיים - אלא אדם וחייו, חיוניותו, ׳כוח האדם׳ שבו, שנעשו האמצעי לתכלית.״ (עמ׳ 38, הדגשים במקור - י׳א׳).

במילים אחרות: תוצאת המהפכה התעשייתית בסוף המאה ה-19 היתה הפיכת האדם עבד לחומריות, במקום שהחומריות, שנועדה להקל על האדם ולקדם את חירותו, תהיה זו שמשרתת את האדם.

האדרת החומר, הניהיליזם והנהנתנות באופן חסר איזון - שכן העניין הוא חוסר-איזון ולא יציאה נגד נהנתנות - דחקה וטחנה את התכלית והמשמעות של חיי אדם עד דוק במחנות הריכוז שהקימו הגרמנים באירופה, ובלשונו של פרנקל: ״מדינה מבקשת לעשות איכשהו שימוש בכל האנשים ש(היא) דנה למוות, לנצל את יכולת העבודה שלהם עד רגעי חייהם האחרונים ממש... והרי שמענו במחנות הריכוז השכם והערב שאיננו ׳שווים את המרק׳, המרק הזה שניתן לנו כארוחה יחידה ביום, ושאת מחירו היינו צריכים לשלם בעבודת פרך של חפירה בעפר״. (עמ׳ 39). מכאן ממשיך פרנקל וחוקר - כדרכו שאין שנייה לה - בשאלת משמעות החיים, שאלה עצומה (שהוא החל לעסוק בה עוד לפני המלחמה), ומתאר מפגש עם בחור צעיר הפונה אליו כך: ״יום אחד ישב מולי בחור צעיר שהתעמת איתי בשאלה של משמעות החיים או חוסר משמעותם. זה היה טיעונו: ׳לך קל לדבר, אתה הקמת מרכזים טיפוליים, אתה עוזר לאנשים, אתה מנחה אותם; אבל אני - מי אני, מה אני - עוזר חייט. מה אני יכול לעשות? איך אני יכול לתת לחיי משמעות באמצעות פעולותיי?׳ האיש הזה שכח שהשאלה לעולם איננה היכן אדם עומד בחייו, או באיזה מקצוע הוא עוסק, אלא רק כיצד הוא נוכח במעגל החיים שלו וכיצד הוא ממלא את מקומו בו. מימוש החיים אינו תלוי באורכו של רדיוס הפעולה, אלא רק בשאלה אם המעגל מלא כולו.״ (עמ׳ 55-56).

רדיוס ומעגל.

לא אורך הרדיוס של המעגל קובע.

כלומר, כמה מרכזים הקמת, לכמה אנשים עזרת, כמה הפקת - לא הכמות;

אלא אם מילאת את המעגל שלך כולו. לא משנה גודלו, משנה אם מילאת את כולו.

במילים אחרות: האם הכרת בכישוריך, במי שאתה, האם שאלת מי אתה ומה יש לך לתת, האם קשרת את עצמך לעולם בדרך כלשהי, במסגרת המעגל שהוא אתה; האם שאלת מה העולם מבקש ממך, ושם פעלת? גם אם זהו האיש שבא לתפור אצלך, כעוזר חייט את החליפה שלו.

לא הכמות אלא המהות.

אין מצב שהחיים אינם מביאים לאדם את שליחותו ומשימתו, ללא קשר לגודלה.

זהו כוחה של הרוח.

האתגר הוא שהאדם יהיה זה שיפעל למען זיהוייה של המשימה, ולא יבטל אותה עוד לפני שהסכים לשאול מהי, גם אם הוא חושב שהוא חסר ערך לחלוטין ושהשאלה הזו אינה רלבנטית לו או מעניינו, על אף השתייכותו למשפחת בני האדם.

וזהו העניין: לא לוותר על השאלה.

״השאלה שהחיים שואלים אותנו, ואשר במתן תשובה עליה יש ביכולתנו לקלוט את משמעות הרגע הנוכחי, משתנה לא רק משעה לשעה, אלא גם מאדם לאדם: השאלה שונה לגמרי בכל רגע נתון לכל אדם נתון.״ (שם, עמ׳ 54).

אנחנו משתנים, החיים משתנים, השאלה משתנה.

שלא נשכח לשאול,

בכל רגע מחדש,

ולהקשיב.

כך מייצרים תקווה.