מתנה / צ’סלב מילוש
יוֹם כֹּה מְאוּשָׁר.
הָעֲרָפֶל נָמוֹג מוּקְדָּם, עָבַדְתִּי בַּגָּן.
קוֹלִיבְּרִים נִצְמְדוּ אֶל פֶּרַח הַקַּפְּרִיפוֹלְיוּם.
לֹא הָיָה דָבָר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שֶרָצִיתִי לְעַצְמִי.
לֹא הִכַּרְתִּי אִיש שֶׁכְּדַאי הָיָה לְקַנֵא בּוֹ.
אֶת הָרַע שֶׁהָיָה שָׁכַחְתִּי.
לֹא בֹּשְׁתִּי לַחְשוֹב כִּי הָיִיתִּי מַה שֶּׁהִנְנִי.
לֹא חַשְׁתִּי כָּל מַכְאוֹבֵי גּוּף.
בְּהִזְדַּקְּפִי רָאִיתִי יָם כָּחוֹל וּמִפְרָשִׂים.
(מפולנית: דוד וינפלד)
**
ימים לכאורה רגילים סביבנו, איכשהו...
לכאורה, משהו כאילו נרגע.
כאילו.
אך למעשה האדמה רועדת, בעצם, לא האדמה - התודעה האנושית רועדת, מטולטלת, נזרקת מצד לצד - ולרוב היא אפילו לא מודעת לכך.
התודעה האנושית נמצאת בתוך תהום. תהום של ממש.
תהום של טלטלה, שרובה אינה בתחום המודעות הרגילה שלנו.
זוהי טלטלה שיוצרת משהו חדש, שאין לנו מושג לגביו עדיין, כמו ילד שיוצא לעולם בכל פעם מחדש, בילדות ואחר כך בנעורים, לצבא ואחר כך לטיול בעולם, לבניית חיים משלו, לעצמאות משלו... הוא לא יודע מה ומי ואיך וכמה.. הזמן יוצר את הידיעה, במבט לאחור. הזמן מביא את הניסיון, במבט לאחור.
אך כשאנו מסתכלים קדימה - אנו אף פעם לא יודעים.
וגם עכשיו.
כשזו קפיצה רצינית שמתרחשת מול עינינו, אך אנו לא ממש מודעים לה.
חלק אחד אומר: שטויות, הכל ממשיך אותו דבר, זה יחלוף, העניין הזה של חוקים ולכאורה-חירום ותקנות והגבלות ותווים, מה זה מפריע, זה אפילו לטובה. וחלק אחר אומר: ישמור האל. ישמרו האלים ממה שמתהווה פה אם נמשיך להיות רדומים.
אך האלים והאלות כנראה לא ממש יודעים בעצמם איך לשמור, כי עכשיו זה לפתחו של האדם, לפתחנו-אנו. זה לא יקרה בלעדיי.
כל אחת ואחד מאיתנו, בדרכה, בדרכו:
בכתיבת שיר, סיפור.
באפיית עוגיות לשכנים.
בהרגעת הפחד שבפנוכו.
בלהרים פסולת בכניסה לבניין. בסגירת ערוצי החדשות.
בהרגעת הפחד שבפנוכו.
בלהעביר יד על כתף של ילד. בלהעביר יד על כתף של מבוגר. בחיוך אמיתי. בהרגעת הפחד שבפנוכו. בישיבה שקטה להתבונן על עץ, על פרח, על השמיים ולשים לב לתנועה שלהם.
בהזדקפות איתנה.
בשימת לב למחשבות שרצות במוחי.
בהרגעת הפחד שבפנוכו.
בשימת לב לתגובות שלי כשמישהו מדבר ואומר לי משהו - האם הקשבתי?
בלהסתכל לזולת בעיניים, לתוך החום או הכחול או הירוק, ולראות שם, באישון שלה/שלו, את תמונת עצמי.
