השאלה היחידה כיום
- יפעת אהרן
- 1 במאי
- זמן קריאה 3 דקות
עודכן: לפני יומיים
אני מסתכלת סביב, מקשיבה לאנשים, מקשיבה לעצמי, ושוב ושוב חושבת ומזכירה לעצמי: האם האדם מודע ליכולת שלו לשאול את עצמו: ״האם אני זורע כעת שנאה והפרדה שליליים, או חיבור?״
זו השאלה היחידה שאדם יכול - וכנראה גם צריך - לשאול היום את עצמו/עצמה.
רק שאלה. בלי תשובה, בלי ניתוח, בלי הסבר.
שאלה.
עכשיו, זה קשה. קשה מאוד.
כי נניח שאדם מזהה - באומץ ובכנות עצמית ישירה (שהם נדירים, יש לומר) - שהוא אכן זורע הפרדה/הדרה/שנאה.
ואז מה שקורה הוא שזה מיד מתבטל דרך הטיעון שהוא אומר לעצמו: ״יש לי את כל הסיבות המוצדקות לזרוע את הפירוד/השנאה האלו״.
וזה נכון.
יש הצדקות.
הסיבות וההצדקות האלו יכולות להיות - אידאולוגיות/תפיסות ואמונות המבוססות על דת, אידאולוגיות תרבותיות, תפיסות עולם מכל הסוגים והמישורים - ולכולם יש הצדקות במעשים של אחרים, שכנגדם אני זורע/ת הפרדה/שנאה/ביטול/זלזול.
זה באמת נכון. כי המעשים האלו קיימים ונעשים.
ויש גם סיבות והצדקות פנימיות במישור הרגשי, לא רק השכלתני: פחדים (״האדם הזה רוצה לפגוע בי ובמשפחתי״), כעסים (על פגיעות שקרו וקורות עדיין, ממשיות לגמרי); עלבונות, חרדות ועוד.
וזה גם כן מאוד נכון. הרבה מן הרגשות החזקים האלו מבוססים על אירועים מן המציאות.
והמחשבות האלו, והרגשות שבצידן - הופכים למעשים נוספים של זריעת הפרדה ושנאה: במחשבה פנימית בינו לבינו, בפוסט, באמירה, במשפט אגבי בשיחה, בהבעת עיניים, גלגול עיניים, הרמת גבה, עיוות סנטר, נפנוף יד. וכך הלאה.
אז המעשים האלו, מגיבים למעשים כאלו, מאותו סוג.
ובאיזשהו שלב, מאחר שכבר לא יודעים ׳מי התחיל׳, אז הולכים לחפש עוד הצדקות והוכחות ועדויות.
וזה נכון. כך זה בכל מה שקשור למקצוע המשפטים.
כעורכת דין בשעתו, מזמן, לפני שבחרתי להפוך להיות זו שמחפשת חיבורים (ונכשלת, אך ממשיכה), הייתי כל הזמן צריכה להביא הוכחות והצדקות לכך שהאחר טועה, כדי שהצד שלי ירוויח.
אז הצד שלי או הצד האחר יצא מורווחים, והצד שלי או הצד האחר יצא נפסד (בכסף, בתחושת הצדק, בכל דבר) - וכל אחד הלך הביתה, שמח או עצוב, מרוצה או לא מרוצה, מפחד יותר או מפחד פחות. וכל מה שהאדם הלך איתו הביתה, המשיך לפעול בתוכו, בפנים בפנים. המשיך וממשיך.
ואז הצד הלא מרוצה - בדרך כלל זה היה הצד הלא מרוצה - כל זה ומה שהיה במשפט/בויכוח המשיך לפעול בתוכו. התסכול, הכעס, העלבון, תחושת אי-הצדק.
כן, היו גם כאלו ש׳קיבלו את הדין׳, אבל היו מקרים שזה היה רק כי אין ברירה, כי זו ה׳מערכת׳, אבל בפנים המשיכה לפעם בהם תחושת הכאב.
כי גם אם הם לא צדקו, עדיין כאב להם.
וזו הנקודה העיקרית.
היכן אנו מחוברים, כבני אדם?
מהו הדבר שכל אדם יכול לחוות, לא משנה איפה הוא על האדמה, ושיכול לחבר בין בני אדם?
כאב.
כאב פיזי, רגשי.
ומהו הדבר שכל אדם יכול עוד לחוות, לא משנה איפה הוא על האדמה, ושיכול לחבר בין בני אדם?
התעוררות.
אבל להבדיל מכאב, שמגיע גם כשהוא לא מוזמן כי הוא פשוט שם ובעצם אף פעם לא הולך, אז ההתעוררות, הפרידה מן הכאב מתוך מודעות לכוח האחר שיש באדם - כוח ההתעוררות והחיבור - זה לא קורה לבד, זה קורה רק אם האדם מסכים לחשוב, לחשוב את מה שהוא לא רגיל לחשוב.
אז השאלה היחידה שאדם צריך לשאול את עצמו/עצמה היום, עוד לפני הזיקה הישירה שלו לתרבותו, לחייו האישיים, לתפיסותיו, לדתו, לאמונותיו, לפצעי ילדותו, לפחדיו ולכעסיו - זו השאלה: האם אני מודע ליכולתי לדעת האם אני זורע/ת פירוד ושנאה או חיבור?
בלי קשר לאחר כלשהו. עוד לפני ההצדקות הנכונות המגבות אותו.
למה?
למה לשאול?
כי האדם, משום שהוא אדם, ורק משום שהוא אדם ברוא בצלם, מתהווה ונוצר תדיר ובורא עצמו מחדש בכל רגע, האדם הזה לעולם לעולם אינו יודע מה הוא יענה לעצמו/ה על השאלה הזו, והוא לא יודע/ת מה יקרה לו/לה כתוצאה מזה שהוא ישאל את עצמו את השאלה הזו, ויחזור וישאל אותה (כי פעם אחת אינה מספיקה, וגם לא פעמיים).
את זה - הוא פשוט לא יודע.
זו החידה, זה המסע, זה האתגר, זה הקושי, וזה גם הכוח היחידי שנותר לאדם במציאות הזו של היום שבה אנו חיים ואותה חולקים כל יושבי הכדור הזה.
Comentarios