ולהתחיל מבראשית

את פרשת בראשית קוראים מחר בתורה. פותחים את החומש הראשון עם סיפור הבריאה, בריאת האדמה, בריאת פלנטת ״ארץ״. לפי תורות הסוד, זו אינה בריאת ה״עולם״, משום שהיה עולם גם לפני כן. זוהי הבריאה של פלנטת האדמה, שנועדה להיות משכן ארצי לנפשות בני האדם, המתגשמים עליה מעולמות הרוח.

כן, זה נשמע לגמרי מופרך, איזוטרי, ״הזוי״, ״רוחני״ מדי, ועוד ועוד. ולכן לשם בהוכחה של זה - או של משהו אחר - אני כותבת כאן.

אני כותבת כאן משום שדי להתבונן במציאות האובייקטיבית כדי לדעת שאכן, כל פעם דברים מתחילים מבראשית, בכל פעם מחדש, כך שתמיד היה משהו לפני ותמיד יש משהו אחרי.

הסתיו הנוכחי מזכיר לנו זאת שוב.

השלכת..

כפי שבאביב ניווכח שוב - מתוך התבוננות פשוטה ואובייקטיבית במציאות ועובדותיה - כיצד נובטים מחדש הזרעים ששהו באדמה במשך כל החורף. ולעולם לא יהא זה שוב אותו פרח של השנה הקודמת... לעולם לא.

לכן, פרשת בראשית היא פרשה מרגשת במיוחד. היא מספרת לנו על הבראשית - בראשית שהיא מתחדשת, לא כזו שחוזרת על עצמה. ואיזה פלא זה !!!!!

אני מאוד אוהבת את השיר של נעמי שמר, שהשם שניתן לו הוא ״החגיגה נגמרת״, אך בשבילי השם הזה כרוך לגמרי בשם ״ולהתחיל מבראשית״ (בביצוע הנפלא והאלמותי של ׳הכל עובר חביבי׳), כפי שכתוב בספר הזוהר: ״נעוץ תחילתם בסופם״. כי מה אנו יודעים? היכן משהו מתחיל והיכן משהו נגמר במחזוריות הספיראלית והמתפתחת תדיר של הקיום העלום כולו? היכן מתחיל החושך ומסתיים האור, ולהיפך? הרי אין גבול ברור, וכנראה לא צריך להיות גבול ברור, משום שזה תלוי בזה, וזה לא קיים בלי זה, ובתווך - כאן על האדמה - מופיע האדם בגופו הפיזי, ויוצר ובורא ומתחיל מבראשית, כך או כך, בין אם הוא יודע זאת ובין אם לא.

מבראשית

את עולמך בבוקר תמיד לברוא:

האדמה, העשב וכל המאורות

ואז מן העפר, בצלם אנשים

לקום מחר בבוקר ולהתחיל מבראשית.

לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב

לשיר אותו בכח, לשיר אותו בכאב

לשמוע חלילים ברוח החופשית

ולהתחיל מבראשית.

גם אצלך

החגיגה נגמרת

ובחצות

הביתה את הדרך

קשה לך למצוא

מתוך החשכה אנחנו מבקשים -

לקום מחר בבוקר ולהתחיל מבראשית.

**

״אדם בנקל יכול לחיות את רגשותיו ותפיסותיו הסובייקטיביים, בהתאם לנטיות האישיות שלו, בעוד המציאות מראה דבר אחר לגמרי .. זה שונה באופן קיצוני ממה שקורה כשמישהו מעצב את טענותיו כך שיתאימו לתשוקה זו או אחרת שלו, בין אם אישית ובין אם לאומית. בזה טמונה הבחנה קיצונית שבני-אדם כיום אפילו אינם מודעים לה. פעמים רבות בני אדם לא לוקחים בחשבון אם טענותיהם תואמות את העובדות או לא; הם פשוט יוצרים אותן בהתאמה עם דיעותיהם המוקדמות ולפי קווי חשיבה מוכרים. אך מה שחשוב כיום הוא האם טענותינו תואמות לעובדות או לא. אחרת, לא נוכל לקוות להשלים את המעבר לתקופה שבה עולם הרוח יוכל להיראות באור הנכון… חייבים לפתח את הדרך הנכונה לחוות את עולם הרוח, כאן בעולם הפיזי.. אך כיום, בני אדם רבים כל כך מבססים את טענותיהם אך ורק על רגשות ולא מתעניינים כהוא זה בכך אם הן תואמות למציאות האובייקטיבית או לא. זה בדיוק הכיוון המנוגד לכיוון שבו האנושות חייבת לנוע כדי שתתקדם. .. חשיבה התואמת למציאות הפכה דבר נדיר.״ (ר׳ שטיינר, ״חידת האנושות״, הוצאת בדולח, עמ׳ 216-217).

אכן, שטיינר מצביע על אחד הביטויים המובהקים של התבדלות האדם מן העולם: הסובייקטיביות שלו. אותה סובייקטיביות, שבה האדם חווה את דיעותיו ותפיסותיו ומחשבותיו ורגשותיו כאמת מוחלטת הנכונה לכל, משתלטת ומנתקת את האדם משורשיו הנעוצים בקיום כולו.

ולא בכדי מציע כאן שטיינר, כאחת מנקודות המוצא להמשך תרגולים ואימון מורכב של נבכי התודעה, את ההסתכלות בעובדות, כדרך הדרגתית אל ראייה מקיפה הן של העולם הזה והן של העולם הרוחי.

זה נכון בכל תחום: בפוליטיקה, ברפואה, בטבע, בחינוך, בתורות הנפש למיניהן, ועוד. אדם יכול כיום בנקל לחשוב משהו מנוגד לחלוטין, ואף מופרך, ביחס לעובדות המתקיימות למול עיניו.

אז להתחיל מהעובדות. אחר כך, כשנכנסת הפרשנות, נדרשת אקטיביות נוספת.

אך בואו נתחיל לפחות מהתבוננות שקטה בעובדות.

זמן קריאת ההתעוררות ממשיך ופועם.

הזמן הזה התחיל לפני כמה מאות שנים בודדות (בראי הנצח, ״מאות בודדות״ זה לא הרבה זמן...), והוא ימשיך הלאה.

כי נראה שהאלוהות לא מתייאשת מן האדם, אלא שהאדם מתייאש מעצמו.

אך אנו כאן, ואנו עדים ומסוגלים להתבונן נכוחה בעובדות, וכל הנדרש הוא התודעה הערה והפתוחה שלנו, לא זו הישנה... והמורדמת... תודעה של אומץ, סקרנות ותנועה.

בברכת ״ולהתחיל מבראשית״ מיטיבה ואוהבת.

(התמונה צולמה בואדי רם, בירדן).