יחיד ורבים - פרשת ״מטות-מסעי״ - שנת 2012 בראי שנת 2025
- יפעת אהרן
- 26 ביולי
- זמן קריאה 4 דקות
את הטור הזה - הקשור לפרשת השבוע, פרשת ״מטות-מסעי״ - כתבתי בתאריך ב' אב תשע"ב - 21.11.12 וקראתי לו בשם ״יחיד ורבים״.
היום, א׳ באב תשפ״ה, 26 ליולי 2025, כמעט 13 שנים אחרי (ובגלל מיקומי החגים והשוני בין לוח השנה הירחי ללוח השנה השמשי, יש הפרשי זמן), והמשמעות של הכותרת ושל הטור עצמו התרחבה והתרחבה לאור הנסיבות של השנים האחרונות, והמלחמה הנוכחית הבלתי-נגמרת.
״אחיכם״ יכול להיקרא מכל כיוון ומכל ״צד״ באשר הוא. איך? אם מסתכלים על אדם כאדם, לפני זהויותיו השונות ולפני דיעותיו השונות - אז ״אחיכם״ מקבל התרחבות עצומה. זה בינתיים כדימוי מן העתיד, זה עדיין לא במציאות ההווה, אך גם לדימויי העתיד יש תוקף עז, אם מוכנים.
אני מניחה כאן את הפרשה כלשונה, כפי שכתבתי אותה בשעתו, בתקווה שכל אחד מאיתנו יפיק ממנה נקודת מבט שלא חשב עליה.
יחיד ורבים
ב' אב תשע"ב - 21.11.12
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי-גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה. (במדבר לב, ו').
בני ישראל נמצאים במדבר, על סף עבר הירדן. הם כבר עברו כמה מלחמות עם עמים שונים. ובפתח מחכה להם מלחמה נוספת כדי להגיע לארץ כנען.
פרשת מטות (הנקראת השבוע יחד עם פרשת מסעי) עוסקת בין היתר בשבטי גד וראובן.
בני גד ובני ראובן הם עשירים. יש להם מקנה רב מאוד, כך מסופר לנו. והם מגיעים לארץ יועזר וארץ גלעד, ורואים שזה יכול להיות נפלא עבור המקנה שלהם. הם מרוצים מאוד מכך, ומבקשים ממשה להישאר שם, ולא לעבור את הירדן עם שאר בני ישראל.
משה מציב בפניהם את השאלה המובאת בפסוק הנ"ל: אתם רוצים להישאר כאן, ושהאחרים – אחיכם, בלשונו – יילחמו את המלחמה ?? אתם רוצים להחליש אותם ולהניאם מלבוא ארצה ??
ואז, בפסוקים הבאים, משה מספר/מזכיר להם שכך היה עם אבותיהם, הדור הקודם להם, אשר נשלחו לתור את הארץ וחזרו והוציאו דיבתה רעה, ובכך הניאו את העם מלעלות ארצה; והאלוהות, בתגובה, החליטה להשאיר את בני ישראל ארבעים שנה במדבר, כך שדור המדבר לא יזכה להיכנס לארץ כנען, למעט יהושע בן קנז וכלב בן יפונה. והוא חוזר ואומר להם שהנה הם עצמם נוהגים בדיוק באותו אופן כמו אבותיהם, ואף מוסיפים בשל כך ומחריפים את הכעס של האלוהות.
(אותם חברי משלחת, בשעתו, פחדו ממה שהם חוו כנפילים של הארץ, ככאלו שהם לא יוכלו להילחם בהם; ואת פחדיהם הם הביאו אל העם.)
ואז בני גד ובני ראובן אומרים משהו אחר לגמרי. הם מודיעים כי יעמדו בראש המחנה (!), יילחמו עם העם, ורק לאחר שיוודאו כי כל בני העם הגיעו אל נחלתם בבטחה בארץ כנען, רק אז הם יחזרו לשבת במקום שבו הם נמצאים וחפצים בו, ארץ גלעד.
משה מסכים לכך תוך שהוא מציב להם את התנאים המוחלטים לכך שיקיימו את דבריהם, והסנקציות שבצד הפרת התחייבותם. הם מקבלים זאת עליהם ללא שאלה.
מה קרה להם, לבני גד ולבני ראובן? מה גרם להם לשנות עמדתם?
אני חושבת על שתי אפשרויות עיקריות: האחת, שהם מפחדים "לחטוף" עוד עונש מהאלוהות, כי משה מזכיר את חרון אפו של האל. השנייה, שהם מתעוררים אל אחריותם כלפי שאר העם, בהיותם חלק ממנו, וזאת לאחר שקלטו כי הם אכן פועלים בדיוק כמו אבותיהם .
קודם כל, חשוב לציין שמתוך הטקסט עולה שהם מקשיבים למשה. הם מקשיבים באופן שמאפשר להם לעשות שינוי בתוך עצמם. הם לא מתנגדים או מתווכחים או מצטדקים.
ושנית, נדמה לי שהאפשרות השנייה שהצעתי, זו שבה הם מתעוררים לאחריותם לאור זיהוי התבנית שעברה אליהם מאבותיהם, היא האפשרות שהטקסט מכוון אליה. כשבני גד ובני ראובן מזהים בתוכם את המקום שבו הם נוהגים כמו אבותיהם, ושלפיכך התוצאה עלולה להיות שוב השפעה לרעה על שאר העם, הם מבינים משהו. הם מבינים שבקשתם להישאר בגלעד היא בקשה פוגעת ואנוכית. כך שבין אם הם גם מפחדים מחרון האל, ובין אם לאו (לי אישית נראה שהם לא מפחדים, הם פשוט חושבים רק על מה שחשוב להם בלבד), הפחד הזה זז הצידה והאחריות שלהם לערבות ההדדית גוברת.
ההכרה הזו לתבנית אבותיהם הפועלת בתוכם מבלי משים, ולקיחת האחריות עליה, היא שלב בהתפתחות של הדורות. הם משילים מעליהם תבנית בינדורית. וזה לא שלנהוג כמו האבות זה רע, אבל לזהות דפוסים שיש לשנותם זו כן התפתחות בריאה.
לשלב בין האינטרס האישי לבין אינטרס הכלל זו עבודה של רגע ברגע. כך עצם הבריאה של האדם: האינטרס של קיומו-הוא, המקום האישי שלו, המקום של לקבל לעצמו ולהעשיר את עצמו, ובו זמנית העובדה שהוא לא חי לבד, ושהוא חלק מן הכלל/מן החברה/מקבוצת אנשים מסוימת.
אין פסול בכך שהאדם רוצה לקבל לעצמו (במקרה הזה – בני גד ובני ראובן מדגימים זאת בבקשתם להישאר בגלעד). זה הכי אנושי וטבעי. הפסול הוא בכך שבבגרותו הוא עדיין רוצה שזה יישאר כך ולא מעביר/חולק זאת ומציע זאת לעולם, שהוא חלק ממנו.
שני החלקים האלו, האישי והכללי, מהולים זה בזה. גם בנתינה לכלל יש רווחים אישיים, וגם ברווחים אישיים יכולה להיות נתינה לכלל. אם כך, מה העניין?
נראה לי שהעניין קשור לבחירה המודעת לחיות את היותי חלק מן הכלל, ולא רק אינדיבידואל. לראות את השזירה ההדדית בקיום שלי, קיום שקשור בקיומים אחרים.
בני גם ובני ראובן מבקשים לאזן את שני החלקים האלו. הם מציעים לקחת חלק פעיל ומוביל במלחמה, שזה ביטוי של היותם חלק מן הכלל, ועדיין לשוב לאחר מכן למקום שבו הם, באופן אישי, רוצים להיות בו, וזה ביטוי לכך שהם בוחרים את מה שמתאים להם.
ואולי הם מדגימים לנו איך גם זה וגם זה יכולים לדור ביחד, ואין האחד בא על חשבון השני.
***
תרגיל מעשי לעבודה פנימית
שאלה למחשבה: באיזו סיטואציה (יומיומית ופשוטה בחיי) אפשר לזהות את המקום האישי שלי, שמזכיר לי את אמותיי ואבותיי, ולבדוק אם יש מקום להשילו מעליי. ובמקום שהתפנה בתוכי כתוצאה מהשלה זו, להכניס ערך חדש, הקשור להיותי חלק מכלל גדול יותר.
***
אוניברסיטת ניו יורק
על המדרכה הרחבה מול שער האוניברסיטה
יושבת אשה זקנה על כסא גלגלים.
הרופא צווה להושיב אותה כאן
כדי שזרם הצעירים והצעירות ישטוף
אותה יום יום, כמי מרפא במרחצאות.
(יהודה עמיחי, מאדם אתה ואל אדם תשוב, הוצאת שוקן, עמ' 88).
***
שבת של שלום ושפע ברכה☺
עד כאן מה שכתבתי בשעתו.
לצירוף מתעניינות מתעניינים לקבוצת ווטסאפ שקטה שבה אני שולחת אחת לשבוע טקסט קצר / נקודה למחשבה ולתרגול - הנה הקישור להעברה:
תגובות