החתול שלי כל הזמן מחפש להיות היכן שחם: לשבת בחומה של קרן שמש דרך החלון, מול תנור או רדיאטור, מתחת לשמיכה... והוא מחפש את החום גם בעיניים שלי, בטונציה שלי, במבט שלי אליו.. נכון, זה חורף, אבל גם בקיץ הוא יודע לבחור היכן ואיך לאזן את מידת החום לה הוא זקוק :-)
אי אפשר בלי חום.
לחום יש איכות מחברת.
והאיכות הזו כל כך חסרה - בפנים, בחוץ, בתוך הלבד, בתוך הביחד...
זה לא שאין חום - אבל הרבה פעמים השכלתנות והאינטלקט, ההסברים והנימוקים, המילים הרבות שנאמרות וכך הלאה הם אלו שתופסים את המקום של החום.
חום הוא מהות עמוקה ופשוטה בו זמנית, נכון?
זה יכול להיות חיבוק, או מבט, או הרגשת קירבה בבית החזה; בלי הרבה מילים, כמו שמש.
השמש שותקת ומחממת, היא זורחת על כולנו, היא לא מבחינה בין אדם לאדם. היא שמש, היא ענקית, היא מחייה, היא עוטפת ומלטפת, וכשהיא שורפת זה לא בגללה, זה כי אנו צריכים לבחור את המיקום שלנו :-)
הרפייה מ-ידע, הרפייה ממילים, הרפייה מלנתח, הרפייה מלדעת.. לא כל הזמן צריך להרפות, לא תמיד, כי אין שום דבר שהוא תמיד. הכל בתנועה, גם השמש עצמה, אז אם אנו מלמדים את עצמנו לעזוב מעט את הניתוחים וההסברים והידיעות והמילים, כאשר אנו מלמדים את עצמנו להרפות - אנו חוזרים למקום הנכון שלנו לאותו רגע.
כשיש חום אנושי נכון, אין מלחמה.
אין מלחמה - לא בפנים, ולא בחוץ. יש נקודת איזון של מרכז פנימי. וגם אם היא חמקמקה - והיא אכן כזו - אז מה?
גם החמקמקות הזו היא מרתקת..
מהות אנושית היא מהות של בחירה מודעת שאינה מתרחשת לבד, היא פרי של רצון חופשי.
היא פרי של מיקום נכון שלי בתוך עצמי ושלי בתוך העולם שאני מהווה חלק ממנו, ובלעדיו מה הייתי?
הכל כל כך שברירי עכשיו, לא ודאי, נמצא בתנועה - לכאן, לכאן. זו המציאות של האנושות בזמן הזה, וזה אתגר לא פשוט למצוא נקודת משען בתוך כל זה, בתוך ההתפרקויות בדרך לבנייה חדשה; בתוך ה׳אין אמת׳ שכל כך זועק; בתוך אינסוף פרשנויות, אירועים, כל אחד אומר משהו אחר..
המיקום הנכון.
חום אנושי עוזר לבסס מיקום אנושי נכון, נק׳ מבט מאוזנת.
החום האנושי שמעבר לדיעות, למושגים, לקונספטים וקונספציות.
חום אנושי ומיקום נכון.
אל התיבה אמר הרבי מקוברין: ״כתוב: ׳בוא אתה וכל ביתך אל התיבה׳, היינו: כשאומר אתה תיבה לפני השם יתברך, היכנס בכל איבריך לתוך התיבה.״ שאל אחד מן השומעים: ״איך יוכל אדם גדול ליכנס לתוך תיבה קטנה?״ השיב הרבי: ״מי שרואה עצמו גדול מן התיבה, אין לנו עסק עמו.״
(״אור הגנוז״, סיפורי חסידים, מרטין בובר, עמ׳ 325)
זה סיפור חסידי יפה על מיקום נכון בתוך תיבה, בתוך מסגרת נכונה, מיקום שאני קושרת לחום האנושי הקשור במהות גבוהה יותר, מהות רוחית, ולא בגבהות-לב וגאוותנות.
מהות רוחית היא לאו דווקא דתית; בעבר קשרה האנושות, מסיבות מורכבות שאין המקום לפרטן כאן, את הרוח ואת הדת יחדיו; התודעה כיום מבקשת להתיר קשר הדוק זה, להבחין בין המישורים השונים, להכיר בכך שניתן להפריד ביניהם, על מנת שכל אדם ימצא את דרכו הרוחית, עם או בלי אורח חיים דתי.
ומי יתן שיהיו לנו כוחות הלב החמים להכרת המיקום הנכון בתוך התיבה.
