אני חוזרת מסיני, לאחר 5 ימים של שהייה בסביבה אחרת, נופים אחרים, תודעה אחרת.
מעבר בין מצבי תודעה ביומיום שלנו קורה לנו בדרך כלל בלי הרבה תשומת לב. אנו עוברים משינה ליקיצה ואז למצב של ערות, עוברים בהדרגה של הרגל למודעות היומיום, השיגרה – עבודה, מטלות הבית, הרגלי בילוי ועוד; תודעה שנדרשת כדי לעבוד שונה מתודעה שנדרשת כדי לאכול. אך כאמור אנו לא שמים לב לשינויי התודעה האלו... לעיתים זה נראה כאילו אנו בקו רצוף אחד של תודעה. ולא היא.
במעברים חדים יותר, כמו בין שהייה בעיר לשהייה בכפר, או במדבר, או בחו״ל, בין שיגרה ובין חופשה, וכדומה – הסביבה החיצונית משתנה לא רק במראה הפיזי-חיצוני שלה, אלא גם במהותה (יש מי שמכנים זאת ״תדר״ או ״אנרגיה״ אחרים); ואז, ככל שהמעבר הוא יותר מוקצן, יש אפשרות גדולה יותר לשים לב לשינוי, כי המראה הפיזי החיצוני כאילו מאלץ זאת.
אבל, ויש אבל – כי עדיין, את תשומת הלב שלי עליי להביא לשינוי הזה. את ההתמסרות שלי, מתוך מודעות וכוח רצון פעיל, עליי להביא גם במצבים האלו. כן, אפשר ׳לסמוך׳ על הסביבה, על סיני ועל ההרים והים והחושות שלרגע ׳יעשו׳ בשבילי את העבודה.
אך בחוויה שלי, בלעדיי לא קורה כלום. לכן, גם במצבים האלו, את ההתמסרות המודעות עליי להביא מתוך עצמי, להתחייב באופן החירותי ביותר – יש התחייבויות ״חירותיות״ – גם במקום הכי שונה.
וכך חוויתי את סיני. ההרים, הנוף, הים, האנשים, הפעילויות קיבלו אותי (את גופי, קודם כל); אני הבאתי גם את תודעתי המתמסרת, לא זו המתאיינת ונעלמת, אלא זו הערה והמתמסרת. עדיין נדרשתי, כמו ביומיום, לשימת לב לשאלות העיקר והטפל, מה נכון לרגע הזה ומה לא, מה מתבקש ממני ברגע הזה ביחס לאדם זה או אחר, ועוד; כל ״זה״ בא איתי והולך איתי וקיים איתי, ותודה על כך. ויחד עם זאת, התודעה השונה כמעט ׳מכריחה׳ את ההתמסרות הזו... כמעט, אני אומרת, משום שבהחלט יכול להיות גם אחרת. אדם יכול לבחור, במודע או שלא, שהרגליו ודפוסי חשיבתו, תגובותיו הרגשיות ושיפוטיו המובנים בו – ימשיכו לפעול בו כאילו לא עבר להווייה אחרת.
אם כך, אני מציעה לזכור, כי בכל מקום שאליו אנו הולכים, עצמי הולך איתי. והמודעות הערה, תשומת הלב והכרה מודעת נדרשות על מנת להביא את עצמי למקום, ולא להישאר במקום התודעתי המוכר, שהולך איתי לכל מקום פיזי (ולא פיזי).
או אז מתרחש שינוי תודעתי, בזכות אותה התמסרות. דמו שאתם לבושים שכבות של בגדים – למשל, כשנוסעים למקום קר.... (איסלנד?), ואט אט אתם מתרחקים מהמקום החם ובכל פעם מורידים עוד שכבה – את המעיל, את הסוודר, את הסווטשירט, את החולצה הארוכה, את הגופיה... – בכל פעם השלת שכבה מאפשרת התרחבות. כך גם בתודעה שלנו. השלת שכבה, פותחת אפשרות. לעיתים מגיעים למקום (לא תמיד זה קל) שנדרשים להיות בו ממש עירומים, כלומר באנלוגיה - פתוחים מאוד, קשובים מאוד, ההיפך מ׳יודעים׳. ואז שכבה נוספת (זה אינסופי) של אמת פנימית מתגלה, מבקשת את ההתמודדות החדשה, ובעיקר – את כוח ההחלטה של ה״אני״ האנושי שנמצא בכל אחד מאיתנו. זהו האני הרחב שעושה את האדם לאדם בעל תודעה עצמית, בשונה מהאני ה׳רגיל׳ שלנו, שכבר ברוא ועשוי.
אותו ״אני״ ברוא בצלם, שברגע קט של החלטה הופך לבורא בצלם, וממשיך להוצאה לפועל של אותה החלטה – בדרכו הייחודית ובקצב שלו, לא מהר מדי ולא לאט מדי. בלי החלטה, אין מימוש, והסוד הוא שהמימוש כבר קיים בפוטנציאל, והוא רק מחכה להחלטת ה׳אני׳ של האדם. זהו הסוד של ״סוף מעשה, במחשבה תחילה״.
בחמשת הימים הנ״ל היו גם חוויות מקסימות של קול, תנועה, מוסיקה ועוד – יחד עם אנשים שהם יוצרים נפלאים: רוני פורת שייסד את ״יצירת חיי - ריטריטים וסדנאות בסיני״ (ניתן למצוא בפייסבוק), וסמדר אימור המוכשרת בתחומה, שהביאו את המיטב ה״אדמי״, ההומני והמקצועי, יחד עם יוגה עדינה עם עינב, ומשתתפים מלאי קסם נוספים, והכל מתוך עמדה של חירות פנימית וחיצונית, בחירה אישית, והרבה שיתופים והומור, ויחד עם צוות נהדר של מקומיים נדיבים, חמים וסקרנים עCasablanca Beach Campankaresort/.
תודה.
