כשרודולף שטיינר מדבר בשנת 1917, סוף מלחמת העולם הראשונה, על שלב חדש שצריך להתרחש בהתהוות התודעה האנושית - הוא מדבר על כוח רוחי שיקדם את האדם האינדיבידואל, ואת האנושות בכלל, לחווייה של כוליות, של אחדות הריבוי. במילים אחרות, התודעה האנושית הולכת ומבשילה לכדי הכרה מהותית מאין כמוה: שלכל אדם יש את כוח החירות והבחירה להיות פעיל בהשתייכות שלו למשפחת בני האדם; וכל בני האדם, ללא יוצא מן הכלל, ולא משנה היכן ומאיפה על הכדור הזה, שייכים למשפחת בני האדם. זהו שלב חדש באנושות, הרגילה להתבסס על הפרדות - הפרדות בין עמים, בין גזעים, בין מקומות גיאוגרפים, בין מעמדות, בין אפיונים וקיטלוגים למיניהם, בין תרבויות ועוד; השלב החדש מביא עמו תודעה חדשה: הכרה אחדותית של הריבוי הזה ולא הכרה מפלגת כתוצאה מהריבוי הזה. אלא שכל זה כרוך בתהליך ארוך, רווי מאמץ מודע, עיקש ונחוש של כל אדם, בשונה מכמיהה שכל זה יקרה מתוך ״סיפורים״ שנספר לעצמנו על הרמוניה אנושית ללא צורך במאמץ; ותהליך זה קשור גם בראיית התמונה הגדולה של התהוות השלבים השונים של התודעה האנושית המתפתחת מזה אלפי שנים ולכיוון של עוד אלפי שנים.
מה מביא המזרח, מה מביא המערב
לפי ר׳ שטיינר, ההכרה הזו תגיע ממזרח אירופה, כחלק המבשר את התודעה היותר רוחית, יותר בוגרת בשלב התפתחותה. בדיוק כמו בחיים של אדם פרטי - בתחילה הוא דואג לבסס עצמו מבחינה ארצית דרך ביסוס חומרי (בית, תנאים סביבתיים נוחים, מקצוע וכו׳), ובבגרותו הוא מוזמן להכניס ערכים חדשים שאינם מטריאליסטיים בעיקרם, כחלק מהתבגרותו והתפתחותו, כמו הרחבת תחומי התעניינותו, בדיקת ייעודו ועיסוקו, ועוד מהויות אשר קשורות לצרכיו התרבותיים-רגשיים-רוחניים, ולא רק לצרכיו הארציים.
כך גם האנושות.
לכן שטיינר משייך את התודעה החומרית-יותר למערב בכלל ולמערב אירופה בפרט, ואת המהות הרוחית החדשה שמבקשת להיכנס - למזרח אירופה. המילים שלו לא קלות להבנה, ובכל זאת אביא מהן כאן:
״... המערב מדבר בעיקר על לידה ועל עמידה על זכויות. הסתכלו על ההשקפות המערביות: לידה ומוצא - זה הרעיון העיקרי במדע. זה הצמיח את התיאוריה של דארווין על מוצא המינים. אנו יכולים גם לומר: במונחים של אידאולוגיה - התיאוריה של לידה ומוצא; במונחים מעשיים - הרעיון של זכויות אנושיות.
במזרח, בחיים הרוסיים המוכרים לנו רק במעט, אנו מוצאים הרהורים על מוות, על המטרה האנושית המגיעה עד לתוך עולם הרוח, ועל המושג של אשמה ושל חטא במונחים של מוסר מעשי...״. כלומר, וזוהי הכללה אמנם, המהות הרוחית הנושבת מן המערב בהדרגה לאורך השנים מצאה ביטוייה באידאולוגיה החוקרת את מוצא האדם מבחינה מדעית, ואף נושאת על דגלה את המהות של זכויות אנושיות (למשל, חוקת ארה״ב - י׳א׳); בעוד הזרם הרוחני המגיע ממזרח אירופה עניינו פנימיות האדם, מוסריותו ושאלות קיומיות.
הוא ממשיך ומציין, כי המסר של המערב הוא בערך כזה: ׳מה שאנו עושים כבר מאות בשנים, על בסיס הנחות יסוד שיצרנו, חייב להייות הישועה של העולם כולו, אנו רוצים שכל האנשים יהיו כמונו׳. בעוד שבמזרח העמדה היא לגמרי שונה, משהו כזה: ׳הנחות היסוד אינן בהכרח נכונות׳.
אז מה זה אומר?
״אינני רוצה להביע דיעה על האחד או על השני, אני רק רוצה להראות עד כמה גדול הניגוד... המלחמה [הוא מתכוון למלחה״ע הראשונה - י׳א׳) היא למעשה מלחמה בין המערב למזרח. האמצע פשוט נטחן לאבק בין שניהם, רק משום שהמערב והמזרח אינם יכולים להגיע להסדר. האמצע סובל בשל חוסר הסכמה בין המערב למזרח.... האנושות תצטרך ללמוד ולהגיע להבנה. אחרת יבואו זמנים שונים, מאוד קשים. הדרכים הישנות הנוחות חייבות ללכת. וגישה רוחית חייבת להיראות כדרך הנכונה.״
למעשה, הוא מכוון כאן למצב של אינטגרציה בין שני הזרמים הרוחיים האלו, ומתריע מפני זמנים קשים אשר יבואו - והם אכן באו (מלחמת העולם השנייה) - אם זה לא יקרה, אם צד אחד ירצה לנצח את הצד האחר, ולא למצוא שביל מחבר. או, במילים אחרות, אם רוחה של מזרח-אירופה לא תקבל מקום בתפיסה המערבית.
עצימת עיניים ילדותית
זה לא קל, כמובן, אך זהו הכיוון. לא מלחמה שבה צד אחד שואף למגר את השני, אלא חבירה יחדיו של שני הזרמים הרוחיים. שטיינר ממשיך ומזהיר מפני פרשנות של הצורך הזה (באינטגרציה בין מזרח למערב) כאופוריית אהבה-עולמית פשטנית:
״אנשים.. צפים בממלכת הדמיון הלא-מעשית, שם הם יירדמו בהדרגה מתוך סיפוק מן ההרמוניה שקיימת בעולם ואהבת הבריות הנפוצה כל כך... ״ - הוא כמובן ציני מאוד כאן.
״זה כמובן מאמץ יותר גדול להתמודד עם המציאות מאשר לקשקש במונחים כלליים על הרמוניה עולמית, על נפש אינדיבידואלית שנמצאת בהרמוניה עם העולם, על הרמוניה באהבת האנושות הכללית.״
[הציטוטים לקוחים מתוך הספר ״נפילת רוחות האופל״, עמ׳ 158-164, תרגום שוני תובל].
שטיינר לא יוצא כאן כנגד האפשרות שבני אדם ייצרו אחווה. הוא רק מדגיש את ההכרה שזה מצריך מאמץ רב וסבלני כאמור, ושזה לא קורה רק מתוך הצהרה של מילים יפות. יותר מזה, ההישענות על מילים יפות כנתיב להרמוניה - יעקר אותה וימנע את התגשמות האחווה. כלומר, ההיפך הוא שיקרה, והרוע רק יתגבר.
ומה עכשיו, בהווה שלנו?
במובן מסוים, אנו נמצאים שוב בנקודה זו בספיראלה. אמנם, 105 שנים אחרי דבריו הנ״ל, אך התנועה קיימת, ובראי של תהליכים בני אלפי שנים, 105 שנים הן לא הרבה זמן.
זה עדיין לא עושה את זה קל, והכאב הוא רב.
גם בל נשכח כי מאבק זה בין הזרמים לא שכך בשנים אלו, פשוט כינו אותו ׳המלחמה הקרה׳.
וגם הפעם אני שומעת מי-מאיתנו אומרים, ושטיינר מסכים איתנו מאי-שם: אם לא נתעורר להכרה של הצורך במאמץ - בלקיחת אחריות של כל אדם וכל תרבות וכל עם על מניעיו ועמדותיו ותפיסותיו האגואיסטיות; בלהפסיק לפחד להכיר בכך שיש רע בתוכנו וסביבנו המבקש להיגאל; במוכנות לפתח עמדה פתוחה ובריאה לכל מי אשר שונה מאיתנו; ואם נמשיך לחשוב שהמצב ישתנה רק משום שאנו כמהים להרמוניה ומדברים עליה, ותו לא, בלי משמעות מעשית מוסרית ממשית, אינדיבידואלית וערה - זה לא ממש ייטיב עם האנושות ויחידיה.
ומה פירוש ״משמעות מעשית מוסרית ממשית וכו׳ ״ ?מי שמעוניין בכך, יש הרי דרכים רבות לאימון של ידיעה עצמית, הכרת עצמי והכרת הזולת. שפע של דרכים ראויות.
בכל רגע ההתעוררות הזו למאמץ הנדרש הינה רלבנטית, בכל רגע ממש. אף פעם לא מאוחר מדי.
ועל אף שהעיוורון חוגג, ומלחמת המזרח והמערב הרימה ראשה שוב, התקווה תמיד מפכה במעמקים.
ולא משנה כמה זמן זה ייקח עוד.
