אחח.... הזמנים האלו שאנו חיים בהם... הזמנים המעניינים האלו...
כמה עזה הכמיהה לחזור אל סיר הבשר, אל הימים ההם של לפני שנתיים, שאפשר היה לטוס בלי בעיה לכל מקום, להסתובב בכל מקום, לקנות עוד משהו בקניון, לחזור מהעבודה ומהמטלות ומהחובות ומההתחייבויות אל הנוחות שלנו ולצאת לסרט טוב בלי בעיה, למסעדה בלי בעיה.. לחיות את החיים ה׳רגילים׳ שלנו, שבהם לא רואים מול העיניים אנשים עם מסכות על הפנים, שבהם אין בידודים ואין פחד לנשום, שבהם האדם האחר הוא לא כזה איום, לא משנה במה; שבהם אין בדיקות ותורים ארוכים, שבהם אין פיטורים ואין סיקורי מספרים על מסכים מבוקר עד ערב, שבהם אין שעת חירום ולא תקנות חדשות, התמודדות עם שאלות מסובכות כמו הסכמים מושחרים וכל מה שסביב ...הימים ההם.. רק שיגיע כבר הדבר הזה שיאפשר שוב את כל מה שמוכר לנו, את הנוחות ואת השקט ההם...; רק שיגיע כבר מי שיגאל אותנו מכל ההזייה הזו.. רק שיגיע, ולא משנה מה מחירו, ומה נדרש, ושייקח מאיתנו את הפחד הזה שעובד בתוכנו בלי הפסקה, ומשתק אותנו, ומשאיר אותנו בחוסר וודאות אימתנית; רק שיגיע ונסיים עם הסיפור הזה.
וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי-יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד-יְהוָה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל-סִיר הַבָּשָׂר, בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע: כִּי-הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל-הַמִּדְבָּר הַזֶּה, לְהָמִית אֶת-כָּל-הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב (שמות, ט״ז, ג׳).
זהו כוחו של תעתוע.
תעתוע תודעתי.
ומדוע תעתוע?
כי זמן-מה לפני כן, המצב הוא כזה:
וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם, וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם, וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִן-הָעֲבֹדָה, וַיִּזְעָקוּ; וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל-הָאֱלֹהִים, מִן-הָעֲבֹדָה (שמות, ב׳, כ״ג).
מה קרה פה??
עבדות של 400 שנה נשכחה בכמה ימים ??
עבדות של פרך, של נשיאת לבנים עצומות, עוני, אומללות, אנשים עם שוט שנוגשים בהם - איך כל זה נשכח?
הזעקה והאנחה נשכחות, הפנייה אל הרוח, אל הכוח הגדול יותר, נשכחת, ובזמן קצר - קצר לעומת 400 שנה בוודאי - מגיעות ועולות טענות, האשמות ותלונות בדיוק כלפי מי שעשה הכל כדי להוציא אותם מהקושי הכי גדול של החיים שלהם.
איך מתרחש היפוך שכזה?
כנראה שדי בקלות.
כוחה של התודעה המבקשת את הנוחות המוכרת, גם אם היא עבדות, הוא עצום. זהו כוח עצום שמהותו היא אנטי-התפתחות, אנטי-תנועה, אנטי-מבט-קדימה, ואנטי יצירה חדשה.
זה כוח כל כך עצום שיוצא נגד החדש, שהוא יעשה הכל, ולא יבחל בשום אמצעי, על מנת למנוע את כניסת החדש.
החדש - כמובן - מאיים, קודם כל משום הטעם הפשוט ביותר: הוא אינו ידוע.
במובן העמוק יותר, החדש מבקש ממני לעזוב משהו שהפך להיות חלק ממני, בלתי נפרד ממני, פרידה ממציאות ידועה. החדש הזה אינו מוזמן באופן אוטומטי ובדלת פתוחה, אלא אם אתאמץ לשם כך. אלא אם אפתח את עצמי אליו - במודע.
איזה מזל שפעוטות אינם נדרשים להיפתח כך במודע כשהם עוברים למשל משלב של זחילה לשלב של עמידה והליכה, כי אחרת הם לא היו עושים זאת: הרי הרבה יותר בטוח ויציב ללכת על ארבע, ושירימו אותך, מאשר שאתה צריך להתאמץ ללכת על שתיים, ליפול עשרות פעמים בדרך, ולהמשיך להתאמץ לקום ולהתגבר על כוח הכובד. איזה מזל שיש כוח רוחני עצום שגורם לגור-האדם, ורק לו, לעשות את התהליך הבלתי יאומן הזה, ולאפשר לו לשחרר את ידיו על מנת שיגשים בעולם את מה שהוא נועד להגשימו, לאפשר לו להתחבר לבני אנוש אחרים מרצונו ומיוזמתו שלו, לאפשר לו להתחבר לעולם שבו הוא חי ולפעול בו כחלק ממנו.
כי אחרת, ממש עדיף לזחול.
זה עדיף על נפילות. על המאמץ הזה להתגבר על כוח של מגנט בעוצמות שאין לתארן.
אז גם במציאות של ימינו-אנו עוד יותר עדיף לי - בהרגלים שלי - שתהיה לי הנוחות שלי ההיא מן העבר, המוכרת לי, ושאף אחד לא יפריע בזה.
סיר הבשר שלי.
עבדות למקום החלקי שבי.
עבדות למקום המצומצם שבי: היותי קיום חומרי בלבד, קיום נהנתני, ניהיליסטי.
ליהנות זה כייף, זו אפילו זכות גדולה. לפעמים ממש צריך להתאמץ כדי ללמוד ליהנות.
לא בזה מדובר.
מדובר בנהנתנות מנתקת, ולא משנה מה עניינה ובאיזה תחום בחיים היא מופיעה - הבסיס שלה הוא שאני לעצמי, וההשתייכות למשפחת בני האדם היא רק לשם השירות שלי עצמי, היא לא השתייכות שאני שבה ובוראת, שבה ובוראת מדי בוקר וערב.
לזכור את העבדות, לעבור את הקושי של המדבר חסר הכל, ללכת במדבר זמן מה, ולצאת לקיום חדש. זה העניין, וזה קורה לנו כל הזמן, רק לא בצורות כל כך ברורות ומוקצנות כמו המציאות של היום. ההקצנה הגיעה כי היא מבקשת משהו מאיתנו, כאנושות וכיחידים; ואם אני לא אשאל מה היא מבקשת ממני הן כיחיד/ה והן כמי שמשתייכת למשפחת בני האדם - מחשבה שיש אנשים שמעולם לא העלו אותה בדעתם מעבר לשיוך לשם סיפוק צרכים אישיים - אם אני לא אשאל, אז גם מענה לא יהיה.
ואם אין שאלה, ואין מענה, אין אדם ואין משפחת בני אדם.
אז לא סיר, ולא בשר;
הרוח פה לשירותי ואני לשירותה לא רק כשאני בעבדות שאני מודעת אליה, אלא גם כשאני בעבדות שיצאה מתחום המודעות שלי, נוחות מטריאליסטית כולאת, שגרמה לי לעצום עיניים ולישון חזק מאוד. האלוהות נוכחת בכל מקום, הרוח נמצאת בכל סביב , וחובה עליי לפתוח את אוזניי, ליבי ועיניי הפנימיים כדי לחוש את החיבורים ואת הריקמה האוהבת של הלב, בתוכי, עם זולתי ועם העולם.
אז לא סיר ולא בשר;
אהבה, זה מה שיש מתחת לכל מה שקורה בימים נוראיים אלו באנושות.
וזוהי משימתי להפעיל אותה,
בכל רגע.
בואו נתאמץ על זה.
**
My pot of meat
Ahh .... those times we live in ... those interesting times ...
How intense is the longing to return to the meat pot, to those days two years ago, that one could fly anywhere without a problem, walk around anywhere, buy with free mouth and nose in the mall, return from work/ chores / duties / commitments to his/her convenience, go to watch a good movie without a problem, visit a restaurant without a problem… live our 'normal' life, where we do not see in front of our eyes people with masks on their faces, where there is no isolation and no fear of breathing, where the other person is not such a threat, that's going to kill me; Where there are no daily medical tests, where there are no dismissals and no media-coverage of numbers on screens from morning to evening, where there is no emergency and no new regulations, dealing with complicated questions like blackened agreements and everything around ... ahh...those days ..
And the wish that only if this "thing" will come and will allow again all that is familiar to us, that material-coasy-familiar "peace"; Only let it come and redeem us from all this hallucination. Just let it save us and finish with this story.
"The sons of Israel said to them, If only we had died by the LORD's hand in Egypt! There we sat around pots of meat and ate all the food we wanted, but you have brought us out into this desert to starve this entire assembly to death" (Exodus, chapter 2, 23).
This is the power of deception.
A mental illusion.
And why a deception?
Because let us remember that only short time time before, the situation was...:
"And it came to pass in those many days, that the king of Egypt died; And they shall cry out unto God, out of bondage" (Exodus, II, 23).
what is happening here??
400 years of slavery are forgotten so fast ??
Slavery of hardship, of carrying huge bricks, poverty, misery, people with a whip are oppressing them - how come all this is forgotten?
The cry and sigh are forgotten, addressing the spirit, the greater power, is forgotten; and in a short time - short, compared to 400 years for sure - claims, accusations and complaints are arising against those who did everything to get them out of the greatest difficulty of their lives.
How does such a reversal occur?
Probably quite easily.
The power of consciousness that seeks the familiar convenience, even if it is slavery, is immense. It is a vast force whose essence is anti-evolution, anti-movement, anti-looking-forward, and anti-new creation.
It is such a tremendous force that goes out against the new, that it will do everything, and will not spare any means, in order to prevent the entry of the new.
The new - of course - is threatening, first of all because of the simplest reason: it is unknown.
In the deeper sense, the new asks from me to leave something that has become a part of me, inseparable from me, to leave a known reality. This "new" is not welcomed automatically in an open door unless I make an effort to do so. Unless I open myself to it - consciously.
How lucky that toddlers are not required to open themselves consciously when they move for example from a crawling stage to a standing and walking stage, because otherwise they would not do it: after all, it is much safer and more stable to walk on all fours and being lift-up by someone, than having to strain in order to walk on two, fall dozens of times and continue to strive to get up and overcome the force of gravity. What luck that there is a tremendous spiritual force that causes the human being, and only him/her, to do this unbelievable process, and allow him/her to release his/her hands in order to fulfill what he/she is meant to fulfill in the world, allow him/her to connect with other human beings out of his/her own initiation, as well as to connect to the world as part of it.
Because otherwise, it's really better to crawl;
It's better than falling. This effort must overcome the power of a magnet at indescribable intensities.
And in our days - it is even better for me, in my habits - that I will preserve my past with its convenience, which I already familiar of, and that no one interferes with it.
My meat pot.
Slavery to the partial place within me.
Slavery to the limited place in me: being a mere material existence, a hedonistic, nihilistic existence.
Enjoying it is fun, even a great privilege. Sometimes you really have to make an effort to learn to enjoy.
This is not about that.
It is a disconnected hedonism, in all areas of life - based on a inner-position that I am only for myself, belonging to the human family is only for my own-service; it is not belonging that I re-create, re-create every morning and evening by choice and out of moral human mutuality.
Remember the slavery, go through the difficulty of the desolate desert, walk in the desert for a while, and embark on a new existence. That's the thing, and it's happening to us all the time, just not in such clear and extreme forms as today's reality.
WE experience this extremism because it demands something from us, as humanity and as individuals; And if I do not ask what it asks from me both as an individual and as someone who belongs to the human family - a thought that some people have never thought of beyond assimilation for personal needs - if I do not ask, then there will be no answer, and it will go worse.
And if there is no question, and no answer, there is no human and no family of human- beings.
So actually there is no pot, nor meat;
The spirit is present here at my service and I am at her service - not only when I am in slavery that I am aware of (and therefor suddenly remember the spirit and ask desperately for her help) , but also when I am in slavery that has come out of my own realm of consciousness, a materialistic prisoned conveniency, that has made me close my eyes and sleep very deep; divinity is everywhere, the spirit is all over and around, and I must open my inner ears, heart and eyes in order to feel the connections and the loving fabric of the heart inside me, between me and the other, between me and the world.
So neither pot, nor meat;
Love - that's what is below those horrible days we are in now in this humanity.
And it's my job to run it,
Every moment.
let's make the effort.
