על ארבעה ערוצים, נתיבים-אל, מתקיים קשר אנושי, ולאו דווקא בסדר הזה.
אלו ארבעה נתיבים הפותחים שער אל מהויות עמוקות מאוד.
אך עוד לפני הארבעה הנ״ל ישנם שני כוחות עיקריים:
כוח המודעות הבוחרת של האדם;
וכוח הגורל (קארמה).
כוח המודעות הבוחרת של האדם הוא בעיקר בפעילות החשיבה שלו, תשומת הלב לעצמו, למתרחש בו, למה שעולה בו וחקירת מה שעולה בו.. להכיר את עצמי, לדעת את עצמי, וגם זאת בשני מובנים (הרבה התפצלויות יש בה בנפש האנושית האינסופית, המונחית על ידי הרוח הגדולה) –
האחד נושא פני עתיד, ואומר: מה החדש מן העתיד המבקש להיכנס כאן כשאני לומד את עצמי;
השני נושא פני עבר, ואומר: מה הדבר הלא-פתור בתוכי, מן העבר, שמבקש את ריפויו בלמידה העצמית הזו (לעיתים זהו הפצע הראשוני שכולנו נושאים בתוכנו, ופגשנו בו שוב ושוב בחיינו בסיטואציות שונות..).
וכוח הגורל (הקארמה) הוא הכוח המפגיש בין בני אדם ומאפשר להם להיות בקשר כזה או אחר (גם אם הוא פנימי בלבד, במחשבות, ברגש..לפני שזה מתממש בעולם החיצון); עצם ההכרה שאדם נמצא במחשבותיי וברגשותיי מלמדת על משהו גדול יותר שאולי פועל כאן.
*
נחזור לארבעת הדברים.
*תקשורת*
זוהי הנכונות לתקשר את עצמי אל האחר, וזוהי הנכונות להקשיב לזולת ולמה שהוא מביא במילותיו ומעבר למילותיו/ה, במה שראיתי בעיניו/ה, בהווייה הכללית שלו/שלה שהסכמתי לשים ליבי אליה.
זוהי הבעת עניין אמיתית באחר. זה לא קל. למשל, לא ברור אף פעם איך האחר יגיב/תגיב. זהו סוג של חשיפה שמבקשת ביטחון שהאחר/ת יהיה שם. לסמוך על כך מתוך ביטחון גם בחכמה של הבריאה, של נתיבי החיים הנסתרים.
תקשורת אינה רק מילים, כאמור. היא הבאה את עצמי, גם אם בהדרגה, גם אם זה לוקח זמן.
וזה מביא אל הדבר השני: *סבלנות* –
כמה קשה ללמוד סבלנות. לא בכדי ב׳סבלנות׳ יש גם קצת סבל... אך הנכונות להמתין מביאה לא רק מתינות אלא גם מתנה. זו לא סיסמא. החיים מלמדים זאת. אך זה כמובן לא קל... איך נדע כמה, מתי ולמה? כמו שחז״ל אומרים: "כל הדוחק את השעה – שעה דוחקתו; וכל הנדחה מפני השעה – שעה נדחקת מפניו".
או במילותיה היפות של דניאלה ספקטור: ״כל הדברים היפים באמת מתגלים בזמנם האיטי הבלתי מתחשב״.
איך נדע מתי השעה דוחקת ועליי לדחוק אותה כדי לבסס מודעות מאוזנת, שאינה פחד? איך אדע מתי המהירות מבקשת להיכנס ולחבל?
סבלנות, אם כן.
לא אוכל להכיר את האחר, הכה שונה ממני (גם אם זה הורה/בן-בת זוג/בת, בן/חברה טובה...לא כל שכן מישהו שהוא פחות ׳מוכר׳ לי) ללא כוונה ונוכחות ערה של סבלנות שיאפשרו לי להתגלות בפניו/ה, לאפשר לו/לה להתגלות בפניי.
*הומור*
מה היינו עושים בלי הומור..?
בתוך כל הקשיים בתוכנו וסביבנו, בוודאי בימים האלו, בשנתיים האחרונות, שבהם תהומות עמוקים נפערים בין בני אנוש, תהומות שאנושות לא ידעה כמותם, ההומור הוא משענת קטנה; בהתמודדות עם פחדי המוות העולים מכל עבר, עם הניכור המביא אותנו לרצינות וכבדות לעיתים עד כדי חוסר אונים, שם מתבקש גם לתת מקום לישות ההומור.
פחדי המוות מעמידים את האדם בפני שאלת הסופיות; בפני שאלת הרוח והחומר: מי מהם מכיל את מי? אלו הן התמודדויות כבדות-משקל שאנו, כאנושות, אינם מורגלים בהן.
זה חדש עבורנו, לעמוד במודע למול שאלת הסופיות, ולהתמירה לכוח פנימי ומגשים בחיינו.
לכן, ישות ההומור יש גם בה כדי להמיס, לחבר, לקרב לבבות, להכיר את הרוח שמעבר לסופיות.
והנה הרביעי, אם כך: *חום הלב* -
חום הוא תמיד כוח מחבר. חום הוא כוח ממיס ולכן הוא מחבר. נכון, אי אפשר להיות בחיבור כל הזמן, אך אוי לנו בתהומות הקיימים אם לא נמיס משהו מקשיות הלב ששמנו על עצמנו כהגנה כביכול מפני פחדינו, בדמות האחר.
חום הלב הוא המהות המאחדת בתוכה את כוח החכמה עם כוח האהבה; זה אומר שהחכמה לא נותרת שכלתנית, קרה ויבשה, וזה אומר שאהבה לא הופכת להיחשב כאמוציונליות פנטזיונרית... קצת מקלקל לנו את דיסני, אבל זה ככה כשרוצים משהו אמיתי.
המפגש הזה בעיניים לעיתים אומר: יש כאן משהו חם, עמוק, ולאט לאט אפשר להקשיב לו.
*
והיישום... והתרגול של כל אלו.. מסע של חיים, נפילות, קימות, גדילה, כאב, אכזבה, סגירות, פתיחות, נכונות.. כך כל הדרך.
אני מתאמנת בזה שנים, נכשלת, קמה, נופלת, קמה. זה לא ׳פגם אקראי׳, בדיוק כמו שהנחש בגן עדן אינו ׳טעות׳ של אלוהים, אלא חלק מובנה בתהליך ההתפתחותי של התודעה שלנו.
*
זהו מסע של חיים, מסע אל אהבה ובחירה מודעת באהבה.
זה אמנם מאמץ, אך היום קשרים אמיתיים מבקשים את המאמץ הזה.
זהו מסע שבו הנחש הופך להיות עבורי מניע התפתחותי שעליו אני מודה, ולא גורם מעכב.
*
האדם ראוי לכך, גם אם זה לא מתבהר בחיים אחד אלא בחיים אחדים :)
