שלושה קטעי טקסט בחרתי להביא כאן, ואני מבקשת לחבר ביניהם.
מדרש חז״ל א"ר סימון: בשעה שבא הקב"ה לבראת את אדם הראשון, נעשו מלאכי השרת כיתים כיתים, וחבורות חבורות, מהם אומרים אל יִברֵא, ומהם אומרים יִברא, הה"ד (הדא הוא דכתיב = ״וכך נכתב״ - י׳א׳) 'חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו' (תהלים פ״ה), חסד אומר יִברֵא שהוא גומל חסדים, ואמת אומר אל יִברֵא שכולו שקרים, צדק אומר יִברֵא שהוא עושה צדקות, שלום אומר אל יברא דכוליה קטטה. מה עשה הקב"ה? נטל אמת והשליכו לארץ. הה"ד (דניאל ח) ותשלך אמת ארצה. אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, רבון העולמים, מה אתה מבזה תכסיס אלטיכסייה שלך? תעלה אמת מן הארץ, הדא הוא דכתיב (תהלים פ״ה) אמת מארץ תצמח. (בראשית רבה ח, ה).
אז מה הולך כאן? הבורא שוב נתקל בהתנגדות חלק מן המלאכים לבריאת האדם (יש עוד מדרשים כאלו...). המתנגדים טוענים כי האדם כולו שקרים, וכולו קטטה (המצדדים בבריאת האדם אומרים שיש בו גמילות חסדים ועשיית צדקות).
על פניו זה תיק״ו.
מה עושה האלוהות? היא לוקחת את האמת ומשליכה אותה ארצה, אל האדמה, אל כדור הארץ. המלאכים תמהים על כך ומפנים תמיהה זו אל האלוהות. ומה אומר המדרש? שהאלוהות עונה: האמת צריכה לעלות מן הארץ.
כלומר, האדם מקבל את האחריות ליצור את האמת, לברוא אותה, מתוך בחירה - ולשם מה, מה התכלית? התכלית היא המשכו של הפסוק: ״וצדק משמים נשקף״. כלומר, על האדם ליצור מתוך עצמו, מתוך החיים (המאתגרים מאוד) על האדמה, את האמת שיש בה כדי להשתקף בצדק הנמצא בשמים. במילים אחרות, על האדם להפוך את האמת הסובייקטיבית, האינטרסנטית, המבוססת על פרשנות אישית גרידא - להפוך אותה לאמת אובייקטיבית, המשקפת את הרוח ממנה נבראו הן האדם והן הבריאה כולה. האלוהות כה סומכת על האדם שיפיק מעצמו את חלק-אלוה-ממעל שבו, עד שהיא מעניקה לו את החופש הזה. מה הוא יעשה עם זה? אין לדעת.
**
פינוקיו
״לָמָה אַתְּ צוֹחֶקֶת?” שָׁאַל פִּינוֹקְיוֹ מָלֵא צַעַר וּדְאָגָה עַל חָטְמוֹ, שֶׁהָלַךְ וְגָדַל מֵרֶגַע לְרֶגַע. “אֲנִי צוֹחֶקֶת, מִפְּנֵי שֶׁשַּׁקְרָן אַתָּה”. “וּמִנַּיִן לָךְ כִּי שַׁקְרָן אֲנִי?” “אֶת הַשֶּׁקֶר, בְּנִי, אֵין לְהַסְתִּיר. יֵשׁ שְׁנֵי מִינֵי שֶׁקֶר: שֶׁקֶר אֶחָד אֵין לוֹ רַגְלַיִם, וְהַשֶּׁקֶר הַשֵּׁנִי – יֵשׁ לוֹ אַף אָרֹךְ: הַשֶּקֶר שֶׁלְּךָ – מִן הַמִּין הַשֵּׁנִי הוּא”.
פִּינוֹקְיוֹ לֹא יָדַע לְאָן לִבְרֹחַ מִבּוּשָׁה. הוּא נִסָּה לְהִתְחַמֵּק מִן הַחֶדֶר, אַךְ הַדָּבָר לֹא עָלָה בְּיָדוֹ, כִּי אַפּוֹ נַעֲשָׂה אָרֹךְ מְאֹד וּמָנַע מִמֶּנּוּ לַעֲבֹר אֶת פֶּתַח הַדֶּלֶת.״ (״פינוקיו: קורותיו של ילד-עץ״ מאת קרלו קולודי - תרגום: ישראל דושמן - מתוך פרוייקט בן יהודה).
פינוקיו, ילד העץ, משקר. הוא משקר ביודעין, כך עולה לכאורה מן הסיפור, אך מאחר שרק ילד צעיר הוא, אין לו עדיין בחירה שלא לשקר; הוא נשלט על ידי כוחות הפיתוי (ארבע מטבעות הכסף אותן הוא רוצה לשתול על מנת שיניבו עוד מהן... ), ותודעת הבחירה טרם נולדה בו. לכן הסיפור הזה הינו סיפור עם אוריינטציה חינוכית, אך עדיין לא מוסרית. כי מוסר קשור בבחירה מודעת, חופשית ורצונית, ולפיכך יכול להיות משוייך לבני אדם בוגרים ובעלי דעת (גדלות ד׳מוחין) בלבד.
ועם זאת, הסיפור הזה מסתיר בעיניי משהו המצוי אף הוא בתורת הסוד המכוונת לעתיד לבוא.
כיצד?
כיום קשה להסיק מתוך מראה פניו של אדם לגבי מוסריותו. קשה לדעת אם דובר אמת הוא, אם לאו. אלא שעל פי תורות הסוד, בעתיד לבוא, כך נכתב במקומות שונים, מוסריותו של אדם כן תבוא לידי ביטוי בחיצוניותו, בתווי פניו ממש, וניתן יהיה לדעת מתוך חיצוניותו גם על פנימיותו (כמו שאצל פינוקיו זה מתבטא דרך האף המתארך...). כיום ההלימה הזו לא בהכרח מתרחשת, עדיין יכול להתקיים - ואף מתקיים - פער בין הפנימיות והחיצוניות - פער שעל האדם לגשר עליו בהדרגה מתוך מודעות-עצמית נוקבת, כנה וערה.
אז קודם היה לנו המדרש, והאחריות העוברת לידי האדם, ואין לדעת מה יבחר ואיך יתגבר על עצמו המצומצם לטובת עצמו הרחב, המשתקף בעולם הרוח.
ואז הגיע פינוקיו, עם העצמי המצומצם, שאין ביכולתו לגבור עליו...
**
ומה עכשיו?
עכשיו ממשיכים ומחפשים את האדם הבוחר להפיק אמת מתוך מעמקי הווייתו.
ידיעה ולא ידע - חווייה אישית אחדותית
״אני שואל אתכם, האם בני-אדם עדיין חשים משהו כיום כאשר הם קוראים משהו בעיתון או במקום אחר, ומאוחר יותר הם נוכחים לדעת שמה שהם קראו פשוט לא היה אמת? אני מבקש להגות בזה בצורה רצינית. לא ניתן לומר שנתקלים בזה על כל צעד ושעל - חובה לומר שנתקלים בזה בכל פינה! השקריות הפכה למאפיין של תקופת התרבות הנוכחית שלנו, בכל מקום בו החיים המודרניים מתפשטים. בלתי אפשרי לומר שיושר מאפיין את תקופתנו.
בימינו, אם אתם מתעמתים עם בני-אדם שאתם יודעים שכתבו או אמרו משהו לא-נכון, תגלו ככלל שאין להם שום רגש כלפי אי-נכונות זו. מיד הם יגיבו: ׳ובכן, אמרתי זאת בתום לב׳. [אין להתייחס לזה] כמוסרי. בני-אדם חייבים ללמוד יותר ויותר להגיע לנקודה בה הם יידעו אם מה שהם טוענים קרה באמת או לא. במילים אחרות, אדם יוכל לומר או לדווח משהו רק אחרי שחש ופעל על פי החובה לבחון בכל האמצעים העומדים לרשותו אם כך הם הדברים, אם לאו. רק כאשר אדם מקבל חובה זו, יכול היושר להיחוות כאימפולס מוסרי. ואז, אחרי שהציבו משהו לא-נכון בעולם, בני-אדם לא יאמרו עוד: ׳כך חשבתי שהיו הדברים, אמרתי זאת בתום לב׳. הם יילמדו שאדם מחוייב לא רק לומר את מה שהוא מאמין שהוא נכון, אלא לומר רק את מה שהוא יודע שהינו אמיתי ונכון. בהקשר זה, שינוי קיצוני חייב לחדור בהדרגה אל תוך תרבותנו. הקצב המהיר של החיים, התשוקה להתרגשויות, כל דבר שהינו תוצאה של עידן מטריאליסטי, כל אלה הם יריבים של היושר.״ (ר׳ שטיינר, ״היסוד הרוחי של המוסריות״, הוצאת בדולח, עמ׳ 70 - הרצאה מיום 30.5.1912).
המשפט המשמעותי לדעתי בפיסקה הנ״ל הוא זה: ״..אדם מחוייב לא רק לומר את מה שהוא מאמין שהוא נכון, אלא לומר רק את מה שהוא יודע שהינו אמיתי ונכון.״
״יודע״ במובן של: מכיר מהחוויה הממשית האישית שלו.
וכך, במסע הזה מן המדרש בו האל מטיל את האחריות לאמת הרוחית על האדם (״אמת מארץ תצמח״), דרך הנפילה של הפיתוי והשקר (כמו פינוקיו, וכולנו פינוקיו) למול אל הממון, למול הכוחות המטריאליים החומריים, שבלעדיהם אמנם לא ניתן לחיות על האדמה, אך אין בכך כדי שאדם ימכור את נשמתו למפיסטופלס, ״מפיץ התופת״ (זה מקור שמו), כפי שקורה ב״פאוסט״ של גתה; וכלה בחווייה של ידיעה פנימית-אחדותית, זו שבה האדם מחבר את עצמו-הוא אל הרוח שהוא מהווה חלק ממנה, בשונה מ-ידע אינטלקטואלי-שכלתני מנותק, כשבזה מתקיים המשך המשפט: ״וצדק משמים נשקף״, כלומר: ארץ ושמים חברו כאחד.
תהליך ספיראלי ולא לינארי, שבא והולך, הולך ובא, כשהאדם הוא מרכז במת ההתרחשות לתהליך תודעתי זה, בו הוא מחבר תחתונים לעליונים, אם בוחר הוא בכך.
ומה רואות עינינו? כל הכאוס מתקיים - האמת והשקר חוברים יחדיו, אין לדעת מה האמת ומה השקר, וכשיש תחושה של ידיעת האמת, קמים ועולים כל כוחות ההתנגדות והפיתוי על מנת להסוות ולעוור, לזרוע מחלוקות ומלחמות.. והאדם, במת ההתרחשות, במקום הכי יומיומי ופשוט שלו, עם עצמו, עם שכניו, עם חבריו, עם משפחתו, בעבודה, בלימודים, בכביש - עומד שם בעין הסערה, הוא ה׳קטן׳ הזה מהווה את במת ההתרחשות, ואין לנו אלא תקווה שהוא - כלומר, אני - יעלה על הבמה בהוויית אמיתותה, כאשר ידבנו ליבו, ויהיו החלקים גדולים מן השלם.
