פירמידה מודרנית: אדם שהוא מקדש פנימי - פסח תשפ״ה
- יפעת אהרן
- 8 באפר׳
- זמן קריאה 3 דקות
עבודה התפתחותית עמוקה מקושרת עם הפניית המבט פנימה, אל עולמו הפנימי של האדם, אל חקירת עולם זה ופעילותו ברבדים השונים. זוהי תפנית שהולכת ומתחזקת במאה ה-20, בואך לעשרות השנים האחרונות יותר ויותר (ואשר שורשיה נעוצים עוד בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 עם חשיפתו של רובד ה״תת מודע״ שבאדם על ידי זיגמונד פרויד), לאחר שהתודעה האנושית היתה בעיקר מרוכזת בחיים החיצוניים.
כלומר, הכניסה לעולם הפנימי זו אופציה חדשה יחסית באנושות בת אלפי השנים.
ספינקסים ודמויות סימבוליות בעלות מיסתורין ותפארת ניצבים לפנינו כשאנו מתקרבים אל מקדש מצרי עתיק יומין. אפילו האובליסקים מהווים סודות. הספינקס והפירמידות מהווים חידות עד כדי כך שהפילוסוף הגרמני הגל דיבר על אמנות זו כעל "אמנות החידה". הצורה המתנשאת כלפי מעלה של הפירמידה שכמעט ואין בה אשנבים נראית כצופנת בה סוד. מבחוץ נרמז קיומה של חזית כחידה המוגשת לנו. בחלק הפנימי, נוסף למידע אודות שפע רב של סודות הכלולים בכתבים מסתוריים עתיקים או במה שירש את מקומם לאחר מכן, אנו מוצאים רמזים בקודש הקודשים לאורח הנחיית לבבותיהם ונפשותיהם של בני האדם אל האל ששוכן היה במסתור עמוק בתוך המקדש. המבנה נוצֵר בו את הרז המקודש ביותר, את סוד האלוהים. גם הפירמידות מהוות מקדשים הצופנים את הסוד המקודש ביותר של האנושות, כלומר, ההתקדשות. מבנים אלה שומרים על עצמם כנגד העולם החיצוני, על הרז הכלול בהם (ר. שטיינר, 12.12.1911).
מבנים מקודשים מן העבר של האנושות, בתרבויות השונות (ויש אבולוציה בתהליך התפתחות צורת ומהות המקדשים בתקופות התרבות השונות של האנושות, אך לא כאן המקום להרחיב), באים כדי ״להגיד״ לאדם ברמז: ׳יש משהו עמוק בתוכך, נצור, גנוז, ייחודי, מן האלוהות, הוא בתוכך, אך עדיין אינך בשל לפגוש בו, לכן הוא מסומל בינתיים במבנים החיצוניים!׳.
ואז ההתפתחות התודעתית באדם ממשיכה ומבשילה, גדלה ומבשילה. ואנו מגיעים לזמננו-אנו בו האדם כבר בשל דיו, כאמור בפתיח, להכיר את הרבדים הפנימיים בתוכו, למלא את גופו הפיזי בנפשו-הוא, ולהביט הן בגוף והן בנפש מתוך תודעתו הרוחית; המבנה החיצוני הגשמי כבר לא נחוץ לשם כך, כי תודעת האדם כבר הגיעה לשלב בו המקדש נכנס פנימה.
בתוכו של האדם אנו מוצאים את קודש הקודשים –בר-גישה אך ורק להללו היכולים למצוא את הנתיב מהחיצוני אל הפנימי. ושם, בדביר הפנימי ביותר, חבויה נפש אנוש כשם שהיו חבויים הָאֵל וסודות המיסטריות במקדשים ובפירמידות של מצרים.
אולם הנפש אינה חבויה כה עמוק באדם עד שאין למצוא לה הבעה בכל התנהגותו והופעתו: כשהנפש חודרת באמת לתוך הגוף, אזי יוכל הגוף להיעשות לביטוי ולהתגלות חיצוניים של הנפש. או אז יתגלה אלינו גוף אנוש כיצירה בעלת שלמות אמנותית החדורה בנפש, כנצחיות השלמה בה בעצמה. בקשו משהו בעולם הנראה לעין ששלם הוא ומושלם כגופו הפיזי של האדם החדור בנפש (ר. שטיינר, שם).
אכן, העולם הפנימי של כל אחד מאיתנו הוא אינסופי. אני מתבוננת פנימה וחוקרת דפוסים/ רעיונות/ הרגלים/ מניעים - אשר נדמה כי די בכך שחקרתי אותם כבר שתי וערב, ובכל זאת בכל פעם אני מגלה משהו חדש. והעולם הפנימי הזה כמו עטוף וחי בתוך הגוף הפיזי שלי, המהווה עבורו משכן.
״ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם״ (שמות כה, ח׳) מכוון אותנו אל הפנימיות, מכין אותנו ל׳רגע׳ הזה, אליו כבר הגענו כאמור, בו המקדש הוא האדם עצמו, ולא מבנה חיצוני. לפיכך אני תוהה - בעצב מסוים, אני מודה - על המגמה ההולכת ומתעצמת של צמצום פרשני מבוסס-תודעת-עבר של המושג ״מקדש״ לכדי ביטוי חיצוני בלבד, כלומר, בכמיהה למבנה הגשמי. צמצום זה חותר תחת המשימה הנשגבת של האדם: המשך בניית ׳מקדש׳ פנימי מתפתח וחי, שאינו תלוי בגשמיות כלשהי.
בפסח הזה, שנת תשפ״ה, כדאי להוציא את גם את התודעה הזו לחירות: מתפיסת-עבר לפיה רזי האדם מסומלים במבנה חיצוני גשמי, אל הכרה ערה וחופשייה לפי המקדש הוא האדם עצמו.
בברכת חג פסח של התהוות חירותית, יפעת
לפני 5 שנים נתתי הרצאת זום על פסח מנקודת המבט של מדע הרוח (האנתרופוסופיה) - והיא פתוחה לצפייה בקישור כאן
לצירוף מתעניינות/ים לקבוצת ווטסאפ שקטה - בה אני מעבירה מעת לעת תכנים ותרגילים לתמיכה - הנה הקישור:
Comments