להיות אדם אוהב
- יפעת אהרן
- לפני 22 שעות
- זמן קריאה 2 דקות
הכותרת של הטור הזה עלולה לבלבל, להטעות, להרתיע, להישמע פשטנית ורדודה. המילה ״אהבה״ הפכה להיות מושג שגור, שגור מדי. אני זוכרת כמה אני מופתעת אחרי התכתבות בווטסאפ עם נציגת שירות של רשות כלשהי, שסיימה את ההתכתבות ב״באהבה״. מופתעת - כי מצד אחד יש בזה משהו חם, דווקא לכתוב זאת לאדם לא מוכר שמעולם לא נראה ולא נשמע בפניה; ומצד אחר, דווקא בגלל זה, חסר היה לי החום הנובע מהיכרות וממפגש אמיתי.
יש מי שלא מסכימים וגם לא יסכימו - אהבה בזמננו היא תוצר על תודעה בוחרת, מתגברת על המחסומים והמגבלות, היא לא משהו שפשוט ״קורה״. כי גם אם הוא ״קורה״, אז השלב הבא שלו יהיה הצורך לתחזק אותו.
אי אפשר אחרת. אין פה אגדות קסומות, אין מקום לאשליות, כי הן פוגעניות; וזה משום שכשמסתכלים בכנות על חיינו נגלה שאנו מתפתחים דרך הנקודות העיוורות של עצמנו - בזכות האחרים, בזכות העולם השבור והסדוק הזה.
הכרה באמת זו של המציאות יכולה להביא הקלה, יכולה לבסס נקודת מוצא אחרת על מנת להתמודד עם אירועי חיי, עם האתגרים. זה לא אומר שהכל ״יסתדר״ כפי שאני חושבת, יש בו זמנית כוונה לכך, ובו זמנית פתיחות לאפשרות אחרת.
זהו אתגר מתמשך...
בביקורי אתמול בנצרת שלפני חג המולד ובתוך חג החנוכה מלמד טעמתי משהו מן ההתגברות הזו על ״נפרדות חולה״ - פגשתי אנשים שיכולים להציץ אל מעבר להפרדה זהותית-דתית, אל מעבר להפרדה זהותית-תרבותית; פגשתי שיח עם מי שמוכן להסתכל אל האדם.
אלו הזרעים לעתיד. לפגוש כל אדם, לשים לב למשיכה אחר הזהויות שהוא מייצג בעיניי (דת, תרבות, מראה, שפה, וכו׳) - ובמודע (!) ללכת אל מעבר אליהן, לא לבטלן, להיפך - לראות בהן את העושר האנושי העצום, ואת הכוח האנושי המשותף שמאחוריהן.
בברכת הלב והעיניים הטובות,
יפעת-אן.
לצירוף מתעניינות מתעניינים לקבוצת ווטסאפ שקטה בה אני שולחת מעת לעת טקסטים והמלצות לתרגול של הדרך הפנימית - הנה הקישור להעברה:
^^^
לקריאת טורים שונים של הבלוג באתרי - https://www.yifataharon.com/%D7%91%D7%9C%D7%95%D7%92
בתמונה - אחת הכניסות בכנסיית הבשורה בנצרת
תגובות